יא אֹהֵ֥ב טְהָר־לֵ֑ב חֵ֥ן שְׂ֝פָתָ֗יו רֵעֵ֥הוּ מֶֽלֶךְ׃ יב עֵינֵ֣י יְ֭הוָה נָ֣צְרוּ דָ֑עַת וַ֝יְסַלֵּ֗ף דִּבְרֵ֥י בֹגֵֽד׃
֍ ֍ ֍
(יא) לאחר שיעץ לכל אדם לגרש את הלץ, אומר עם מי ראוי לאדם להתחבר, אֹהֵב – האיש שהוא אוהב לכל אדם, טְהָר לֵב, חֵן שְׂפָתָיו, כי פיו ולבו שוים, וידבר רק דברי חן [בהיפך מהלץ, שליבו ושפתיו מלאים רע, והוא שונא את הכל], אדם כזה רֵעֵהוּ מֶלֶךְ – ראוי אפילו למלך להיות לו לְרֵעַ.
(יב) כיון שחוקי החכמה באים בקבלה, ולא נמצאו עליהם מופתי הדעת והשגת החושים, ומחמת כן האוילים מטילים ספיקות בחכמה ומבזים אותה, לכן עֵינֵי ה' נָצְרוּ דָעַת – היה הדבר בהשגחת ה', לנטוע בלב האדם את הדעת, שזהו כינוי למושכלות הראשונות הנטועות בלב האדם, והלימוד מהנסיון, שלפי התוצאה ניתן ללמוד את הסיבה שגרמה לה, ועל ידי דברים אלו משיג האדם ידיעה ברורה, ויכול הוא להשתמש בבינתו ללמוד דבר מדבר ולהגיע לחקירת האמת, וַיְסַלֵּף – ועל ידי זה ניתן להכחיש ולעקם את דִּבְרֵי הבֹגֵד, המכחיש את יסודות האמונה והאמת.
