טו אִ֭וֶּלֶת קְשׁוּרָ֣ה בְלֶב־נָ֑עַר שֵׁ֥בֶט מ֝וּסָ֗ר יַרְחִיקֶ֥נָּה מִמֶּֽנּוּ׃ טז עֹ֣שֵֽׁק דָּ֭ל לְהַרְבּ֣וֹת ל֑וֹ נֹתֵ֥ן לְ֝עָשִׁ֗יר אַךְ־לְמַחְסֽוֹר׃
֍ ֍ ֍
(טו) נאמר להלן (פרק כ"ז פסוק כ"ב) "אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ, בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי, לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ", אמנם זהו רק באדם הגדול בשנים, שהאיולת כבר היכתה שורשים בנפשו, אבל אִוֶּלֶת זו, שהיא המידה המטילה ספיקות בדברי החכמה וחוקיה, רק קְשׁוּרָה היא בְלֶב נָעַר, כלומר, אינה מחוברת ומושרשת בליבו, אלא קשורה כדבר חיצוני הקשור בחוט, ולכן שֵׁבֶט מוּסָר – מקל המכה הכאה של עונש יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ.
(טז) מלמד עתה כי גם כאשר כוונת האדם רצויה וטובה, לא יעשנה על ידי אמצעים רעים, ועל זה אומר, עֹשֵׁק דָּל – מי שנוטל מהדל את מעותיו, אף שעושה כן מתוך כוונה לְהַרְבּוֹת לוֹ [-לדל] את ממונו, על ידי שהוא נֹתֵן את אותו ממון לְעָשִׁיר שיעסוק בו וירויח, ואחר כך יתן לדל ממון רב שהתרבה ביד העשיר, הגם שנדמה לו שעשה טובה גדולה, לפי האמת זהו אַךְ לְמַחְסוֹר – רק חסרון ומעשה רע, כי על ידו סבל הדל עניות גדולה יותר באותו זמן, ומתנאי המעשה הטוב הוא שלא להשקיף רק על התכלית שתהיה טובה, אלא שגם הדרכים המובילות אל התכלית יהיו נכונים ורצויים.
