פרק לז א אַף־לְ֭זֹאת יֶֽחֱרַ֣ד לִבִּ֑י וְ֝יִתַּ֗ר מִמְּקוֹמֽוֹ׃ ב שִׁמְע֤וּ שָׁמ֣וֹעַ בְּרֹ֣גֶז קֹל֑וֹ וְ֝הֶ֗גֶה מִפִּ֥יו יֵצֵֽא׃ ג תַּֽחַת־כָּל־הַשָּׁמַ֥יִם יִשְׁרֵ֑הוּ וְ֝אוֹר֗וֹ עַל־כַּנְפ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ ד אַֽחֲרָ֤יו ׀ יִשְׁאַג־ק֗וֹל יַ֭רְעֵם בְּק֣וֹל גְּאוֹנ֑וֹ וְלֹ֥א יְ֝עַקְּבֵ֗ם כִּֽי־יִשָּׁמַ֥ע קוֹלֽוֹ׃ ה יַרְעֵ֤ם אֵ֣ל בְּ֭קוֹלוֹ נִפְלָא֑וֹת עֹשֶׂ֥ה גְ֝דֹל֗וֹת וְלֹ֣א נֵדָֽע׃
֍ ֍ ֍
פרק לז (א) אחרי שתיאר את דרכי הטבע בירידת הגשמים ובקולות הרעמים, מוסיף אליהוא ואומר, הרי אַף לְזֹאת – לקול תרועת הרעם, כבר יֶחֱרַד לִבִּי, וְיִתַּר [-ינתר ויקפוץ] מִמְּקוֹמוֹ.
(ב) שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ – שמעו את הרעמים, שהם כביכול קול רוגז היוצא מלפני ה' ומרעיד את כל יושבי העולם, וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא – הגם שביחס לה' אין קול הרעמים נחשב אלא כהגה קל היוצא מפיו, שהוא קול נמוך מאד, ופחות אפילו מקול דיבור.
(ג) וקול זה הוא נורא כל כך, עד שתַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ – יראו וירגישו אותו כל הנמצאים תחת כיפת השמים, וְאוֹרוֹ של הברק נראה עַל כַּנְפוֹת [-קצוות] הָאָרֶץ.
(ד) אַחֲרָיו – אחרי אור הברק, יִשְׁאַג קוֹל הרעם, יַרְעֵם בְּקוֹל גְּאוֹנוֹ, כי קול הרעם הולך ומתחזק, וְלֹא יְעַקְּבֵם – ומצד האמת לא היה קולו של הרעם מתעכב מלהישמע עד לאחר ראיית הברק [ו'עקב' הוא מלשון סוף וסיום, כלומר, שהרעם נשמע לאחר שמסתיימת ראיית הברק], כפי שנראה לחוש בני האדם, כִּי יִשָּׁמַע קוֹלוֹ – אם היה נשמע הקול מיד בצאתו, כי אז היה הוא נשמע יחד עם ראיית הברק, אך כיון שחוש השמיעה של בני האדם איטי יותר מחוש הראיה, רואים הם את הברק קודם שישמעו את קולות הרעם.
(ה) וכיון שאפילו קול חלש כמו הרעם, מיירא כל כך את בני האדם, כל שכן אם יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת – אם ישמיע ה' על האדם קול חזק למעלה מדרך הטבע, שלא יוכל האדם לעמוד בפניו, עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְלֹא נֵדָע – ואם אינך יכול לעמוד בפני דרכי הטבע, החלשים, כיצד תוכל לדרוש להבין את ההנהגות המופלאות של ה' שהן למעלה מדרכי הטבע, ולמעלה מהשגת וידיעת בני האדם.
