ה יַ֗עַן כִּֽי־יָעַ֥ץ עָלֶ֛יךָ אֲרָ֖ם רָעָ֑ה אֶפְרַ֥יִם וּבֶן־רְמַלְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ ו נַֽעֲלֶ֤ה בִֽיהוּדָה֙ וּנְקִיצֶ֔נָּה וְנַבְקִעֶ֖נָּה אֵלֵ֑ינוּ וְנַמְלִ֥יךְ מֶ֨לֶךְ֙ בְּתוֹכָ֔הּ אֵ֖ת בֶּן־טָֽבְאַֽל׃ ז כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י אֱלֹהִי֑ם לֹ֥א תָק֖וּם וְלֹ֥א תִֽהְיֶֽה׃ ח כִּ֣י רֹ֤אשׁ אֲרָם֙ דַּמֶּ֔שֶׂק וְרֹ֥אשׁ דַּמֶּ֖שֶׂק רְצִ֑ין וּבְע֗וֹד שִׁשִּׁ֤ים וְחָמֵשׁ֙ שָׁנָ֔ה יֵחַ֥ת אֶפְרַ֖יִם מֵעָֽם׃ ט וְרֹ֤אשׁ אֶפְרַ֨יִם֙ שֹֽׁמְר֔וֹן וְרֹ֥אשׁ שֹֽׁמְר֖וֹן בֶּן־רְמַלְיָ֑הוּ אִ֚ם לֹ֣א תַֽאֲמִ֔ינוּ כִּ֖י לֹ֥א תֵֽאָמֵֽנוּ׃
֍ ֍ ֍
(ה) יַעַן כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם עצה רָעָה, והצטרפו אֶפְרַיִם וּבֶן רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר.
(ו) וברשעתם המשילו את ירושלים לפצע מלא מוגלה, שמנקבים אותו בקוץ כדי להוציא את המוגלה, ולכן אמרו, נַעֲלֶה בִיהוּדָה, וּנְקִיצֶנָּה – ננקב אותה בקוץ, וְנַבְקִעֶנָּה ונבזוז את רכושה אֵלֵינוּ, וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל, שהיה משבט אפרים, ורצו להמליכו על ירושלים.
(ז) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים, לֹא תָקוּם – לא יעשו את מזימתם, וְלֹא תִהְיֶה אפילו התחלה לרצונם, כי לא יתחילו כלל במלחמה על ירושלים.
(ח) כִּי רֹאשׁ [-עיר הבירה של] אֲרָם היא דַּמֶּשֶׂק, שהיתה רעת העיר ידועה ומפורסמת, ומכך יש ללמוד על רעת כל יושבי המדינה, וְרֹאשׁ דַּמֶּשֶׂק הוא רְצִין מלך ארם, שהיתה רשעותו מפורסמת, ולכן ודאי אין להם זכות להלחם ולמלוך בירושלים, וגם למלכות ישראל המיוחסת לאפרים אין זכות למלוך בירושלים, שהרי כבר התנבא עליהם עמוס שיגלו מעל אדמתם, שנאמר (עמוס ז יא) "כִּי כֹה אָמַר עָמוֹס, בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם, וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ", וגם נתן זמן לקיום נבואתו והיה הדבר ידוע לכל, וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מעת שהתנבא עמוס, יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם – ירד אפרים ממדרגתו מלהיות לעם, ויגלו ישראל מעל אדמתם, ואף על פי כן לא חזרו בתשובה, ואם כן אין להם זכות למלוך בירושלים.
(ט) וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם – עיר הבירה של מלכות ישראל נשארה העיר שֹׁמְרוֹן, שרעתה מפורסמת וידועה, וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן הוא בֶּן רְמַלְיָהוּ מלך ישראל, שרשעותו ידועה, והרי זה סימן לרוע העם כולו, שלא נתנו ליבם אל דברי נבואת עמוס, ולא חזרו בתשובה. ואמנם אחרי כל הדברים הללו ראה ישעיהו הנביא שאין אחז מלך יהודה מאמין לדבריו, ולכן קצף עליו ושאלו, אִם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ – האם מחמת שאתם בעצמכם אנשים שאין להאמין להם, אינכם מאמינים אף לדברי ה'.
