ו וְנָֽתַתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם גִּידִ֜ים וְֽהַעֲלֵתִ֧י עֲלֵיכֶ֣ם בָּשָׂ֗ר וְקָֽרַמְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ ע֔וֹר וְנָֽתַתִּ֥י בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִֽחְיִיתֶ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ז וְנִבֵּ֖אתִי כַּֽאֲשֶׁ֣ר צֻוֵּ֑יתִי וַֽיְהִי־ק֤וֹל כְּהִנָּֽבְאִי֙ וְהִנֵּה־רַ֔עַשׁ וַתִּקְרְב֣וּ עֲצָמ֔וֹת עֶ֖צֶם אֶל־עַצְמֽוֹ׃ ח וְרָאִ֜יתִי וְהִנֵּֽה־עֲלֵיהֶ֤ם גִּדִים֙ וּבָשָׂ֣ר עָלָ֔ה וַיִּקְרַ֧ם עֲלֵיהֶ֛ם ע֖וֹר מִלְמָ֑עְלָה וְר֖וּחַ אֵ֥ין בָּהֶֽם׃
֍ ֍ ֍
(ו) ובשונה מדרך יצירת העובר ומדרך תחיית המתים לעתיד לבא, שיהיה תחילה עור ובשר, ואחר כך גידים ועצמות, כאן היה הסדר בהיפך, שהעצמות נשארו קיימות, וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים, וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, היא הנשמה העליונה שנכנסת אל הגוף השלם, וִחְיִיתֶם תחייה גמורה, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.
(ז) וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי, וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי, שנכנסה בהם אותה רוח חיים מועטה, וְהִנֵּה רַעַשׁ של התחברות העצמות, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ – כל עצם התקרבה והתחברה אל מקום חיבורה שבעצם האחרת [תיבת 'ותקרבו' מורכבת מלשון זכר, היא הוי"ו שבסוף המילה, שהרי לא נאמר 'ותקרבנה', ומלשון נקבה, והיא התי"ו שבתחילת המילה, שהרי לא נאמר 'ויקרבו' אלא 'ותקרבו', כיון שכשהן קטנות הן מכונות 'עצמות', וכשהן גדולות מכונות 'עצמים', וכאן התקרבו העצמות הקטנות והתחברו זו לזו עד שנעשו עצמים גדולים, ולכן נאמרה לשון המורכבת מזכר ונקבה].
(ח) וְרָאִיתִי, וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה על הגידים, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה, וְרוּחַ חיים של חַיּוּת גמורה, עדיין אֵין בָּהֶם, כי מפתח של תחיית המתים לא נמסר ליד אדם, אף לא ליד נביא, אלא הוא ביד ה' לבדו.
