כג גַּם־אֵ֥לֶּה לַֽחֲכָמִ֑ים הַֽכֵּר־פָּנִ֖ים בְּמִשְׁפָּ֣ט בַּל־טֽוֹב׃ כד אֹ֤מֵ֨ר ׀ לְרָשָׁע֮ צַדִּ֪יק אָ֥תָּה יִקְּבֻ֥הוּ עַמִּ֑ים יִזְעָמ֥וּהוּ לְאֻמִּֽים׃ כה וְלַמּֽוֹכִיחִ֥ים יִנְעָ֑ם וַֽ֝עֲלֵיהֶ֗ם תָּב֥וֹא בִרְכַּת־טֽוֹב׃
֍ ֍ ֍
(כג) מכאן ועד סוף הפרק אין אלו משלי שלמה, אלא גַּם משלים אֵלֶּה, שיובאו עתה, לַחֲכָמִים – נאמרו על ידי חכמים אחרים. הַכֵּר פָּנִים בְּמִשְׁפָּט – אם באו לפני השופט צדיק ורשע, והוא מכיר פנים לצדיק להעמידו על חזקתו שהוא צדיק גם בדין זה, בַּל טוֹב – אין זו הנהגה טובה, כי הגם שבדרך כלל צריך להחזיק צדיק על חזקתו, אך במשפט אין לעשות כן, אלא צריך השופט להתייחס לשני בעלי הדין כרשעים מספק, עד שיחקור את הדין וְיֵדַע מכח הטענות והראיות מי הוא הצדיק בדין זה.
(כד) וכל שכן שאם השופט אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה, השופט הזה יִקְּבֻהוּ – יקללוהו בפירוש העַמִּים [לשון 'עמים' מורה על קיבוץ אנשים שיש להם מלך והנהגה מדינית, והם יקללו את השופט הזה מחמת שהוא הורס את הנימוסים המדיניים], יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים – ה'לאומים', שהם קיבוץ האנשים שיש להם דת אחת, יוסיפו ויפרשו את עונשו שיבוא מחמת הקללה [שעל כך מורה לשון 'זעם'], כיון שהוא הורס את יסודות הדת.
(כה) אבל לשופטים הנוהגים כראוי, וְלַמּוֹכִיחִים – שהם מוכיחים את הרשעים ואינם מחניפים להם, יִנְעָם מצד המעשה עצמו, כי ההליכה בדרכי החכמה נעימה לנפש, וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב – ה'טוב' עצמו [כאילו היה דבר שיש לו ישות וקיום בפני עצמו] הוא שיברך אותם, בהיפך מהמחניפים לרשעים, שהכל מקללים אותם.
