משנתנו ממשיכה לדון בזכות שיש לאב בבתו: הַ מ ְּ אָ רֵ ס
]אֶ ת[ ִּב ת ו בקטנותה או בנערותה, קודם שבגרה, ְּוֵגְּר ָש ה
בעלה מן האירוסין בעודה קטנה או נערה, וחזר האב
וֵאְּר ָס ה, וְּ נִּ תְּ אַ לְּ מְּ נָ ה בקטנותה או נערותה, דמי ְּכת ו ָב ָת ה
המגיעים לה לאחר הגירושין או לאחר מיתת בעלה,
הרי הם ש ֶ ל ו – של אביה, כיון שאין האירוסין מוציאים
את הבת מרשות אביה. אבל אם ִּה ִּ שי ָא ה אביה ְּוֵגְּר ָש ה
בעלה, ִּה ִּ שי ָא ה וְּ נִּ תְּ אַ לְּ מְּ נָ ה, אפילו אם היא עדיין קטנה
או נערה, מכל מקום ְּכת ו ָב ָת ה ֶש ָל ה, ואפילו דמי
כתובתה מהראשון ניתנים לה, כיון שהנישואין
מוציאים אותה מיד מרשות אביה, ואין לו זכות בה.
רַ ב ִּ י ְּיה וָדה חולק על הדין האחרון ואו מֵ ר, הכתובה
הָ רִּ אש ו נָ ה ש ֶ ל אָ ב, ורק לאחר שהתגרשה מן הנשואין
וחזרה ונישאת, אין הכתובה השניה של האב. ָא ְּמר ו לו
חכמים, אין הדבר כן, אלא מִּ שעה ֶש ִּ נ ֵשאת אֵ ין לָ אָ ב
ָב ה ְּר ש ות .
גמרא
שנינו במשנה, 'השיאה וגרשה, השיאה ונתאלמנה'
וכו'. מדייקת הגמרא, ַטֲע ָמא ְּד ִּה ִּ שי ָא ה וְּ גֵרְּ ש ָ ה ִּה ִּ שי ָא ה
וְּ נִּ תְּ אַ לְּ מְּ נָ ה – בדווקא נקטה המשנה אופן שבפעם
הראשונה התגרשה ובפעם השניה התאלמנה, שאז
ראויה היא להנשא פעם שלישית, אֲ בָ ל נִּ תְּ אַ לְּ מְּ נָ ה ְּתֵרי
זִּ ימְּ נֵי – אך אם התאלמנה פעמיים, ת ו ל א חָ זְּ יָ א
לְּ אִּ ינ ְּ סו בֵ י – שוב אינה ראויה להנשא לאדם שלישי,
ולא רצה התנא לנקוט דוגמא של פורענות, באשה
שנאסרת להנשא שוב, ומבארת הגמרא מדוע אשה
שהתאלמנה פעמיים אסורה לחזור ולהנשא, וְּ סָ תַ ם לָ ן
התנא של משנתנו כ ְּ שיטת רַ ב ִּ י, ְּ ד ָא ַמר, ב ִּ תְּ רֵ י זִּ מְּ נֵי הָ וְּ יָ א
חֲזָקָ ה – בדבר שקורה שתי פעמים יש כבר חזקה, וכיון
שהוחזקה אשה זו פעמיים שבעליה מתים, אסור לה
להנשא לאדם שלישי ]והיינו שלא כדעת החולקים על
רבי וסוברים שרק לאחר שלש פעמים יש חזקה[. פוסק
הרי"ף, וְּ כֵ ן הִּ לְּ כְּ תָ א – וכך היא ההלכה, כדברי רבי,
שלאחר פעמיים כבר יש חזקה, ְּ דַגְּר ִּסיָנן – שהרי כך
למדנו במסכת יבמות )סד:( ב ֶפֶרק הַ ב ָ א ַעל ְּי ִּב ְּמ ת ו,
לגבי ִּנ ש ו ִּאין ו ַמ ְּל ִּק י ות, הלכה כ ְּ רַ ב ִּ י. לענין וְּ סָ תו ת וְּ ש ו ר
ַה מ וָעד, הלכה כ ְּ רַ ב ָ ן ]ש ִּ מְּ עו ן ב ֶ ן[ ג ַ מְּ לִּ יאֵ ל. וביארה
הגמרא שם את הדברים, ' ִּנ ש ו ִּאין', היינו הָ א ַ דֲא ָמָרן –
דין זה שהוזכר לעיל, שאשה שנישאה לשני אנשים,
ומתו שניהם, אסור לה להנשא לאדם נוסף. ' ַמ ְּל ִּק י ות',
היינו דין זה ִּ ד ְּתַנן במשנה בסנהדרין )פא:(, מִּ י ש ֶ ל ָקָ ה
בבית דין מחמת שעבר על איסור שיש בו עונש כרת,
וְּ ש ָ נָ ה – וחזר ועבר על אותו חטא עצמו פעם נוספת
ולקה על כך, אם עבר על אותו חטא פעם נוספת הרי
הוא מוחזק כבר ברשעות מהפעמיים הקודמות, ולכן
ב ֵ ית ִּ דין כ ו נְּ סִּ ין או תו ְּל ִּכ ָפה – מכניסים אותו למקום צר,
ומאכילים אותו לחם ומים בצמצום עד שמתקטנים
מעיו, וְּ אחר כך מַ אֲ כִּ ילִּ ין או תו ש ְּ עו רִּ ין, המתנפחים
במעיים, ַעד ש ֶ כ ְּ רֵ יסו ִּנ ְּבַק ַעת, ואף בזה הלכה כרבי,
שאחרי שעבר פעמיים על איסור דומה, מוחזק כרשע,
ואם עובר על כך פעם נוספת כונסים אותו לכיפה
]ומבואר בגמרא שם שכיון שכבר התחייב כרת על
עבירות אלו הרי הוא עומד למות, וכיון שמפקיר עצמו
לעבור עבירות נוספות, בית דין מקרבים את מיתתו.
'וְּ סָ תו ת', ִּ ד ְּתַנן – היינו מה ששנינו במשנה )נדה סג:(
אֵ ין ָה ִּא ָשה ק ו ַב ַעת ָל ה וֶ סֶ ת – זמן קבוע לראייתה, שאז
אין צריכה לחשוש שנטמאה בזמן אחר, וכן מוחזקת
היא שנטמאה באותו זמן גם אם לא בדקה באותו זמן,
ַעד ֶש ִּתְּק ָבֶע ָנה ש ָ ל ש ְּפ ָע ִּמים, ולאחר שקבעה לה וסת,
ֵאיָנ ה מִּ ט ַ הֶ רֶ ת מִּ ן ַהֶ וֶסת – אינה עוקרת את אותו הזמן,
שנאמר שכבר אין חזקה שנטמאת באותו זמן קבוע, ַעד
ֶש ֵתָעֵקר מִּ מ ֶ נ ָ ה ש ְּ ל ש ָ ה ְּפ ָע ִּמים, שיעברו עליה זמנים אלו
שלש פעמים ולא תיטמא, ובזה אין הלכה כרבי האומר
שדי בפעמיים, אלא יש צורך בשלש פעמים, בין
לקבוע וסת ובין לעוקרה. 'ש ו ר ַה מ וָעד', ִּ ד ְּתַנן – היינו
מה ששנינו במשנה )ב"ק כג:(, ֵאיֶזה ו שור מ וָעד,
המשלם נזק שלם על נגיחתו, כ ָ ל ֶש ֵה ִּעיד ו ב ו ש ְּ ל ש ָ ה
יָ מִּ ים, שנגח בכל יום פעם אחת, הרי שרק לאחר שלש
פעמים מחזיקים אותו כנגחן, המשלם נזק שלם.
שנינו במשנה לגבי נערה שהתגרשה או התאלמנה מן
הנישואין, ש' ְּכת ו ָב ָת ה ֶש ָל ה'. מבררת הגמרא, באופן
שאין לבעל או ליורשיו ממון לשלם את כתובתה,
ובאה לגבות דמי כתובתה מלקוחות שקנו את נכסי
הבעל, ו ִּמיְּג ָבא מֵ אֵ ימָ ת ג ָ בְּ יָ א – ממתי משתעבדים
הנכסים לכתובתה, ויכולה היא לגבותם אפילו
מלקוחות, האם רק משעת הנישואין, ויכולה לגבותה
רק מלקוחות שקנו נכסים מבעלה לאחר הנישואין, או
כבר משעת האירוסין, ויכולה היא לגבות כתובתה גם
מלקוחות שקנו נכסים מבעלה לפני הנישואין, לאחר
האירוסין.
מביאה הגמרא מחלוקת בנידון זה: אָ מַ ר רַ ב ה וָנא, מָ נֶה
או מָ אתַ יִּ ם, שזהו עיקר הכתובה ]מאתים לבתולה,
ומנה לאלמנה או גרושה[, יש לה כבר מִּ ן ָה ֵאר ו ִּסין,
וגובה אותם מלקוחות שקנו את נכסי בעלה לאחר
האירוסין, וְּ תו סֶ פֶ ת כתובה, שמוסיף לה הבעל מרצונו,
גובה רק מִּ ן ַה ִּ נ ש ו ִּאין, ואף שכתב לה את תוספת
הכתובה מן האירוסין, לא התכוין להתחייב בכך אלא
אם ישאנה, וממילא אין השעבוד חל על נכסיו אלא
משעה שנשאה, והלקוחות שקנו את נכסיו בין
האירוסין לנישואין אינם משתעבדים לתוספת
כתובתה. וְּ רַ ב אַ ס ִּ י אָ מַ ר, אֶ חָ ד זֶה וְּ אֶ חָ ד זֶה – בין דמי
הכתובה עצמם, ובין תוספת הכתובה, אינם משעבדים
את נכסי הבעל אלא מִּ ן ַה ִּ נ ש ו ִּאין, ואינה גובה אותם
מלקוחות שקנו את נכסי הבעל בין האירוסין
לנישואין, והטעם לכך, כיון שגם הכותב כתובה מן
האירוסין, רצונו רק שאם תתגרש או תתאלמן ארוסתו,
תטול כתובתה, אבל כאשר הוא נושא אותה וכותב לה
כתובה חדשה, כוונתו לבטל את הכתובה שכתב לה מן
האירוסין.
מבררת הגמרא, מַ אי הֲוֵ י ֲע ָל ה – מהי ההלכה בנידון זה,
ָתא ש ְּ מַ ע – בא ושמע ראיה לכך, ְּ ד ָא ַמר רַ ב ְּיה וָדה, אָ מַ ר
ְּשמ ו ֵאל, ִּמ ש ום רַ ב ִּ י ֶא ְּל ָעָזר ב ְּ רַ ב ִּ י ש ִּ מְּ עו ן, מָ נֶה או
מָ אתַ יִּ ם, גובה מִּ ן ָה ֵאר ו ִּסין, וְּ תו סֶ פֶ ת כתובה גובה רק מִּ ן
ַה ִּ נ ש ו ִּאין. וַ חֲכָ מִּ ים או מְּ רִּ ים, אֶ חָ ד זֶה וְּ אֶ חָ ד זֶה – בין
כתובה עצמה ובין תוספת כתובה, גובה רק מִּ ן
ַה ִּ נ ש ו ִּאין, )פוסקת הגמרא את ההלכה: וְּ הִּ לְּ כְּ תָ א, אֶ חָ ד
זֶה וְּ אֶ חָ ד זֶה, גובה מִּ ן ַה ִּ נ ש ו ִּאין(.
תפריט
תפריט
שני
י"ז תשרי התשפ"ז
