ל עַל־שְׂדֵ֣ה אִישׁ־עָצֵ֣ל עָבַ֑רְתִּי וְעַל־כֶּ֗֝רֶם אָדָ֥ם חֲסַר־לֵֽב׃ לא וְהִנֵּ֨ה עָ֘לָ֤ה כֻלּ֨וֹ ׀ קִמְּשֹׂנִ֗ים כָּסּ֣וּ פָנָ֣יו חֲרֻלִּ֑ים וְגֶ֖דֶר אֲבָנָ֣יו נֶֽהֱרָֽסָה׃ לב וָאֶֽחֱזֶ֣ה אָֽ֭נֹכִי אָשִׁ֣ית לִבִּ֑י רָ֝אִ֗יתִי לָקַ֥חְתִּי מוּסָֽר׃
֍ ֍ ֍
(ל) מתאר עתה את רוע העצלות, בין כפשוטה ובין כפי הנמשל שבה על עצלות הנפש, עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, והשדה מצריכה עבודה רבה, של חרישה וזריעה וקצירה, ואותו איש מחמת עצלותו אינו עובד בה ואינו מטפל בגידוליה, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב, והכרם הרי הוא כבר נטוע, ואינו צריך עבודה רבה כל כך, אלא רק לשומרו שלא יתקלקל, ואמנם מצד העצלות לבדה לא היה אותו איש נמנע מלעשות מלאכה מועטה שכזו כדי לשמור על כרמו, אך אדם זה הוא גם 'חסר לב', שאינו מבין את ההפסד העתיד להגיע אל הכרם אם לא ישמרנו.
(לא) וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים – כל שדה התבואה התמלא מיני קוצים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים – ואף הכרם כולו התכסה בקוצים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו של הכרם, נֶהֱרָסָה.
(לב) וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי, אָשִׁית [-שַׂמְתִּי] לִבִּי, רָאִיתִי ולָקַחְתִּי מוּסָר, כלומר, אחרי שראיתי את הדברים בעיני, ראיה גשמית, נתתי ליבי לחזות את החזיון של הלב, שמבין את הנמשל של מעשה זה, כי הנפש היא כמו שדה וכרם, שאם יעסקו בה כראוי תוציא פירות טובים מכוחות החכמה והכשרון, ושדה התבואה שבמשל הוא כנגד המצוות שצריך האדם לעשות, שיש בהם טירחה ויגיעה, והעצל אינו עושה זאת, מחמת עצלותו. והכרם הוא משל למי שכבר קנה את חוקי החכמה, ולמד תורה, וצריך הוא רק להזהר בשמירת מה שקנה, שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ולא לשכוח את תלמודו, שזו עבודה קלה, והמתרשל בה אינו רק עצל אלא גם 'חסר לב', כי אין לו את כח הלב המושל ברצונות ובתאוות, ומחמת כן הולך אחר תאוותיו לעבור על מצוות לא תעשה, ולהניח את התורה שלמד, ומחמת כן נפשו אינה עושה פרי חכמה, אלא אדרבה, מתמלאת בקוצי וקמשוני היצר, ונשחתת לגמרי, ועל זה לקח מוסר, לייסר את הנפש ביראת ה' שלא תעבור את גדרות החכמה והדעת.
