טו בְּאֹ֣רֶךְ אַ֭פַּיִם יְפֻתֶּ֣ה קָצִ֑ין וְלָשׁ֥וֹן רַ֝כָּ֗ה תִּשְׁבָּר־גָּֽרֶם׃ טז דְּבַ֣שׁ מָ֭צָאתָ אֱכֹ֣ל דַּיֶּ֑ךָּ פֶּן־תִּ֝שְׂבָּעֶ֗נּוּ וַֽהֲקֵאתֽוֹ׃ יז הֹקַ֣ר רַ֭גְלְךָ מִבֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ פֶּן־יִ֝שְׂבָּֽעֲךָ֗ וּשְׂנֵאֶֽךָ׃
֍ ֍ ֍
(טו) אם כועס עליך ה'קצין', אל תשתדל אצלו מיד שיעביר את חטאתך לגמרי, כי אם 'תפסת מרובה, לא תפסת', אלא תחילה בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין – תפתה את הקצין להאריך אף ולא להעניש אותך מיד, ואחר כך וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם – על ידי לשון רכה של דברי פיוס ותחנונים, תבטל לגמרי את גזר הדין הקשה כעצם [ויש בכך גם נמשל לדרך התפילה לפני ה', שתחילה יש להתפלל לדחות את הגזירה, ואחר כך להתפלל שתתבטל לגמרי].
(טז) דְּבַשׁ מָצָאתָ, הגם שמטבעו הוא טוב לאכילה, וגם מצאת אותו ואין לך הפסד ממון באכילתו, אֱכֹל דַּיֶּךָּ ואל תאכל ממנו הרבה, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ יותר מדי, וַהֲקֵאתוֹ.
(יז) והנמשל לאכילת הדבש הוא ההנהגה הראויה עם ידידיך, הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ – תימנע מלבוא תמיד לבית רעך [ו'הוקר' הוא מלשון יקר, שתהיה ביאתך לביתו כדבר יקר שאינו מצוי תמיד], גם אם אתה חביב לו כדבש, פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ, וּשְׂנֵאֶךָ.
