הָ א – דין זה ְּ ד ָא ַמר רַ ב נַ חְּ מָ ן, שאם כתב המוכר או
הנותן שני שטרות על אותה מכירה או מתנה, ב ִּ ט ֵּ ל
השטר הש ֵּ נִּ י אֶ ת השטר הָ רִּ אש וֹ ן, הַ נ ֵּי מִּ יל ֵּי ב ִּ ש ְּ טָ ר
קַ רְּ קָ עוֹ ת – היינו דוקא בשטר הנכתב על מכירת או
נתינת קרקע, ו ַמאי ְּ דָד ֵּמי ְּלה ו – ושטרות הדומים לשטר
הנכתב על קרקע, כ ְּ גוֹ ן ְּכת ו ַבת ִּא ָשה, שבה משעבד
הבעל את עצמו לתת לאשתו דמי כתובתה לאחר
שתתאלמן או תתגרש, ומשעבד לה את נכסיו לכך,
אֲ בָ ל ב ְּ שני שטרות של הוֹ דָ אוֹ ת וְּ הַ לְּ וָ אוֹ ת הכתובות
בתאריכים שונים, וכגון שטר שכתוב בו שלוה או
שהודה שהוא חייב מאה זוז מתאריך אחד, ושטר נוסף
על סכום דומה הכתוב בתאריך אחר, גָ בִּ י ַתְּרַוְּייה ו –
גובה בשני השטרות, כ ָ ל חַ ד וְּ חַ ד ְּלפ ום ִּש ְּע ב וָדא ִּ דיֵּלי ה –
בכל אחד מהשטרות חל השעבוד לפי הזמן הכתוב בו.
וְּ לֹא אַ מְּ רִּ ינָ ן הַ אי ש ְּ טָ רָ א ַהְּיינ ו הַ אי ש ְּ טָ רָ א – ואין אומרים
שהשטר השני כתוב על אותו חוב עצמו הכתוב
בראשון, וְּ אַ ף ַעל ג ַ ב ְּ ד ַתְּרַוְּייה ו – שבשני שטרות כתוב
ד – שהרי כך למדנו בבבא בתרא ְּסכ ום אֶ חָ ד. ְּ ַגְּר ִּסיָנן
ב ְּ פרק גֵּט ָפ ש וט )קעב.(, אָ מַ ר רָ בָ א, הַ אי מַ אן ְּ דָנֵּקיט ְּתֵּרי
ש ְּ טָ רֵּ י ב ַ ר חַ מְּ ש ִּ ין חַ מְּ ש ִּ ין – מלוה המחזיק שני שטרות
של חמישים דינרים כל אחד על אותו לוה, וְּ אָ מַ ר –
ומבקש הוא מהעדים, ַשִּ ויְּנה ו ִּניֲה ֵּלי ה חַ ד ב ַ ר מֵּ אָ ה –
שיכתבו לו במקום שני השטרות של החמישים שטר
אחד של מאה, לֹא ְּמ ְַּשֵּ ויַנן ֵּלי ה – אין שומעים לו,
והטעם לכך, כיון ד ַעב וד רַ ב ָ נָ ן מִּ יל ְּ תָ א – תקנו כן
חכמים, שלא יחליפו שני שטרות קטנים לשטר אחד
גדול, ְּ ד ִּני ָחא ֵּלי ה לַ ל וֹ וֶ ה וְּ נִּ יחָ א ֵּלי ה לַ מ ַ לְּ וֶ ה – שזהו דבר
שיש בו תועלת ללוה ותועלת למלוה, ומבארת
הגמרא, נִּ יחָ א ֵּלי ה לַ מ ַ לְּ וֶ ה כ ִּ י הֵּ יכָ א ְּ דלֹא לִּ פְּ גוֹ ם ְּש ָטֵּרי ה –
יש בכך תועלת למלוה, כיון שאם היה לו שטר אחד
של מאה זוז, והלוה היה פורע לו חמישים, היה השטר
שבידו 'פגום', כדין שטר שהמלוה מודה שחלקו פרוע,
שאם הלוה טוען שכולו פרוע אין המלוה יכול לגבות
בו אלא אם כן ישבע שאין השאר פרוע, וְּ נִּ יחָ א ֵּלי ה
לַ ל וֹ וֶ ה – ויש בכך תועלת גם ללוה, כ ְּ דֵּ י ש ֶ ל ֹא יָ כוֹ ף לְּ פָ רְּ עוֹ
– שלאחר שפרע הלוה חמישים יקבל את השטר האחד
לידו, ואילו אם יהיה בידו שטר גדול על מאה זוז,
ויכתוב לו המלוה שובר על חמישים זוז, יחשוש תמיד
הלוה שמא יאבד שטרו, ויתבע ממנו המלוה את כל
המאה, ומחמת חשש זה עשוי הוא למכור את נכסיו
במהירות ובזול, כדי לפרוע את כל החוב, ולכן נח לו
יותר שיש ביד המלוה שני שטרות קטנים. ומסיים
הרי"ף את ראייתו, אַ לְּ מָ א גָ בִּ י ַתְּרַוְּייה ו – על כל פנים
מוכח מסוגיית הגמרא שם שאם יש למלוה שני
שטרות שכתוב בהם אותו סכום, גובה את שניהם
מהלוה, ואין אומרים ששני השטרות נכתבו על אותה
הלואה.
משנה
נאמר בתורה בפרשת 'מוציא שם רע' )דברים כב יג-
כב( 'כִּ י יִּקַּ ח אִּ יׁש אִּ שָּׁ ה ּובָּׁ א אֵ לֶיהָּׁ ּושְׂ נֵאָּׁ ּה, וְׂ שָּׁ ם לָּּׁה
עֲלִּ יֹלת דְׂ בָּׁ רִּ ים וְׂ הוֹצִּ א עָּׁ לֶיהָּׁ ׁשֵ ם רָּׁ ע וְׂ ָאמַּ ר אֶ ת הָּׁ אִּ שָּׁ ה
הַּ זֹאת לָּׁקַּ חְׂ תִּ י וָּׁאֶ קְׂ רַּ ב אֵ לֶיהָּׁ וְׂ ֹלא מָּׁ צָּׁ אתִּ י לָּּׁה בְׂ תּולִּ ים,
וְׂ לָּׁקַּ ח אֲבִּ י הַּ נַּעֲרָּׁ וְׂ אִּ מָּׁ ּה וְׂ הוֹצִּ יאּו אֶ ת בְׂ תּולֵי הַּ נַּעֲרָּׁ אֶ ל
זִּ קְׂ נֵי הָּׁ עִּ יר הַּ שָּׁ עְׂ רָּׁ ה, וְׂ ָאמַּ ר אֲבִּ י הַּ נַּעֲרָּׁ אֶ ל הַּ זְׂ קֵ נִּים אֶ ת בִּ תִּ י
נָּׁתַּ תִּ י לָּׁאִּ יׁש הַּ זֶה לְׂ אִּ שָּׁ ה וַּיִּ שְׂ נָּׁאֶ הָּׁ , וְׂ הִּ נֵה הּוא שָּׁ ם עֲלִּ יֹלת
דְׂ בָּׁ רִּ ים לֵאמֹר ֹלא מָּׁ צָּׁ אתִּ י לְׂ בִּ תְׂ ָך בְׂ תּולִּ ים וְׂ אֵ לֶה בְׂ תּולֵי
בִּ תִּ י ּופָּׁ רְׂ שּו הַּ שִּ מְׂ לָּׁה לִּ פְׂ נֵי זִּ קְׂ נֵי הָּׁ עִּ יר, וְׂ לָּׁקְׂ חּו זִּ קְׂ נֵי הָּׁ עִּ יר
הַּ הִּ וא אֶ ת הָּׁ אִּ יׁש וְׂ יִּסְׂ רּו אֹתוֹ, וְׂ עָּׁ נְׁׂשּו אֹתוֹ מֵ ָאה כֶסֶ ף וְׂ נָּׁתְׂ נּו
לַּאֲבִּ י הַּ נַּעֲרָּׁ ה כִּ י הוֹצִּ יא ׁשֵ ם רָּׁ ע עַּ ל בְׂ תּולַּת יִּשְׂ רָּׁ אֵ ל וְׂ לוֹ
תִּ הְׂ יֶה לְׂ אִּ שָּׁ ה ֹלא יּוכַּל לְׂ ׁשַּ לְׂ חָּׁ ּה כָּׁל יָּׁמָּׁ יו, וְׂ אִּ ם אֱמֶ ת הָּׁ יָּׁה
הַּ דָּׁ בָּׁ ר הַּ זֶה ֹלא נִּמְׂ צְׂ אּו בְׂ תּולִּ ים לַּנַּעֲרָּׁ , וְׂ הוֹצִּ יאּו אֶ ת הַּ נַּ עֲרָּׁ
אֶ ל פֶ תַּ ח בֵ ית ָאבִּ יהָּׁ ּוסְׂ קָּׁ לּוהָּׁ ַאנְׁׂשֵ י עִּ ירָּׁ ּה בָּׁ אֲבָּׁ נִּים וָּׁמֵ תָּׁ ה
כִּ י עָּׁ שְׂ תָּׁ ה נְׂבָּׁ לָּׁה בְׂ יִּשְׂ רָּׁ אֵ ל לִּ זְׂ נוֹת בֵ ית ָאבִּ יהָּׁ ּובִּ עַּ רְׂ תָּׁ הָּׁ רָּׁ ע
מִּ קִּ רְׂ בֶ ָך'. ומבואר בפרשה זו שאם מתברר שהבעל
העליל שקר על אשתו קונסים אותו מאה כסף, ואינו
יכול לגרשה כל ימיו. ואם יתברר שאכן זינתה בעודה
מאורסת, חייבת סקילה, כדין כל נערה מאורסת
שזינתה. משנתנו מבארת שיש נערות שבהן לא נאמרה
פרשה זו:
ַה ִּ ג יֶֹרת ש ֶ נ ִּ תְּ ג ַ יְּ ירָ ה ִּב ָת ה ִּע ָמ ה, ואפילו אם התגיירה הבת
כשהיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, שבחזקת
בתולה היא, וְּ זִּ ינ ְּ תָ ה בעודה מאורסת, הֲרֵּ י זוֹ ב ְּ חֶ נֶק, ולא
בסקילה, אֵּ ין ָל ה ֶפ ַתח ב ֵּ ית אָ ב – אין סוקלים אותה
בפתח בית אביה, וְּ לֹא מֵּ אָ ה סֶ לַ ע – ואם התברר שהבעל
הוציא עליה שם רע אינו חייב קנס של מאה כסף, כיון
שנאמר בפרשה זו 'כִּ י עָּׁ שְׂ תָּׁ ה נְׂבָּׁ לָּׁה בְׂ יִּשְׂ רָּׁ אֵ ל', ולמדו
מכך חכמים שאין דין זה נוהג בגיורת.
הָ יְּ תָ ה הֹוָר ָת ה ש ֶ ל ֹא ִּבְּקֻד ָשה ְּוֵּליָד ָת ה ִּבְּקֻד ָשה, שהתגיירה
אמה בעודה מעוברת, וכשנולדה היתה אמה כבר
גיורת ]ובאופן זה אין הבת צריכה טבילה נוספת לשם
גירות, אלא כלולה היא בגיור של אמה[, הֲרֵּ י זוֹ
ב ִּ סְּ קִּ ילָ ה, כדין נערה המאורסה בישראל, כיון שנאמר
בפרשה 'ּוסְׂ קָּׁ לּוהָּׁ ַאנְׁׂשֵ י עִּ ירָּׁ ּה בָּׁ אֲבָּׁ נִּים וָּׁמֵ תָּׁ ה', ותיבת
'ומתה' מיותרת, ובאה לרבות נערה זו, שהיתה הורתה
שלא בקדושה ולידתה בקדושה, וְּ אֵּ ין ָל ה ֶפ ַתח ב ֵּ ית אָ ב
– אין סוקלים אותה בפתח בית אביה, וְּ לֹא מֵּ אָ ה סֶ לַע,
כיון שלא ריבתה אותה התורה אלא לענין סקילה, ולא
לענין פתח בית אב וקנס.
הָ יְּ תָ ה הֹוָר ָת ה ְּוֵּליָד ָת ה ִּבְּקֻד ָשה, שהתעברה אמה אחרי
שהתגיירה, הֲרֵּ י הִּ יא כ ְּ בַ ת יִּ ש ְּ רָ אֵּ ל לְּ כָ ל ְּ ד ָבֶרי ָה, שאם
זינתה הרי היא נסקלת בפתח בית אביה, ואם נמצא
הבעל שקרן משלם הוא קנס של מאה כסף, ואינו יכול
לגרשה כל ימיו.
עתה עוברת המשנה לדון בכל נערה שזינתה בעודה
מאורסת: נערה שיֵּש ָל ה אָ ב, וְּ אֵּ ין ָל ה ֶפ ַתח ב ֵּ ית אָ ב,
וכגון שאין לו בית. או שיֵּש ָל ה ֶפ ַתח ב ֵּ ית אָ ב, וְּ אֵּ ין ָל ה
אָ ב, שמת אביה, הֲרֵּ י זוֹ ב ִּ סְּ קִּ ילָ ה, כיון שלֹא נֶאֱ מַ ר בתורה
לשון ' ֶפ ַתח ב ֵּ ית אָ בִּ יהָ ' אֶ ל ָא לְּ מִּ צְּ וָ ה – שיש מצוה
מיוחדת לסוקלה שם, אך אין זה מעכב את עיקר
העונש, ואם אי אפשר להענישה בפתח בית אביה,
סוקלים אותה כשאר הרוגי בית דין.
תפריט
תפריט
שני
י"ז תשרי התשפ"ז
