פרק כז א אַֽל־תִּ֭תְהַלֵּל בְּי֣וֹם מָחָ֑ר כִּ֤י לֹֽא־תֵ֝דַ֗ע מַה־יֵּ֥לֶד יֽוֹם׃ ב יְהַלֶּלְךָ֣ זָ֣ר וְלֹא־פִ֑יךָ נָ֝כְרִ֗י וְאַל־שְׂפָתֶֽיךָ׃
֍ ֍ ֍
פרק כז (א) אַל תִּתְהַלֵּל לומר מה תעשה בְּיוֹם מָחָר, כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם, כלומר, אפילו המקרים העתידים לקרות היום אינם ידועים לך, ויום מחר בודאי אינו ברשותך לדעת מה תעשה בו.
(ב) יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ, כי מה שהאדם מהלל את עצמו אין זה הילול כלל, וטוב יותר שתעשה מעשים טובים שיגרמו גם לאנשים זרים, שאינם מבני ביתך, להלל אותך, ועל ידי זה יתפרסם שבחך עד אשר יהללך אפילו הנָכְרִי, שהוא הבא מארץ אחרת, וְאַל שְׂפָתֶיךָ – ולא תהלל את עצמך בשפתיך. ובלשון 'אל שפתיך' נרמז גם שיהללו אותך בדבר זה עצמו שאינך מהלל את עצמך בשפתיך, כי זה מראה על הענוה והמעלה הפנימית.
