יט כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָֽאָדָֽם׃ כ שְׁא֣וֹל וַֽ֭אֲבַדּוֹ לֹ֣א תִשְׂבַּ֑עְנָה וְעֵינֵ֥י הָֽ֝אָדָ֗ם לֹ֣א תִשְׂבַּֽעְנָה׃
֍ ֍ ֍
(יט) כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים – כפי שהמים משקפים את פני האדם המתבונן בהם, וכאילו נותנים לו בחזרה את מה שקיבלו ממנו, והיינו את צורת פניו, כֵּן לֵב הָאָדָם נותן לָאָדָם, כי גוף האדם מזרים את הדם אל הלב, והלב חוזר ונותן לגוף את אותו דם עצמו שקיבל מהגוף. והנמשל לזה הוא בכל מי שמקבל את הכח מאחרים, שהוא מחזיר להם אותו, כמו המלך הנוטל מהעם מיסים וכדומה ומשתמש בממון זה לטובת כלל בני המדינה. וכמו העדה המחזיקה תלמיד חכם בממונה, ובזכותו יקבלו את כל השפע הגשמי. וכן בית המקדש וירושלים הם הלב של ארץ ישראל, והקרבנות שהביאו ישראל לבית המקדש הם שהחזירו להם את הברכה התמידית, כמו שנאמר (תהילים קל"ג ג') "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם". וכן ה' הוא כביכול לב הבריאה, וכאשר עם ישראל מקיימים מצוות ובכך כביכול נותנים כח לגבורה של מעלה, חוזר עליהם מאת ה' שפע ברכה והצלחה.
(כ) שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹ, שהם המשל לכל החסרון וההעדר שיש בעולם, לֹא תִשְׂבַּעְנָה, כי החומר הגשמי נברא באופן שתמיד הוא מתחסר ואובד, וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה, כי טבע האדם לבקש תמיד דברים חדשים, וכל דבר שיחמוד האדם וישתוקק אליו, לאחר שיגיע לידו כבר לא יהיה חשוב בעיניו ויבקש תחתיו דבר אחר, כי טבע האדם הוא כטבע הבריאה כולה, שהאבדון והחסרון כרוכים תמיד בעקבו.
