טו אֲֽרִי־נֹ֭הֵם וְדֹ֣ב שׁוֹקֵ֑ק מוֹשֵׁ֥ל רָ֝שָׁ֗ע עַ֣ל עַם־דָּֽל׃ טז נָגִ֗יד חֲסַ֣ר תְּ֭בוּנוֹת וְרַ֥ב מַֽעֲשַׁקּ֑וֹת שֹׂ֥נֵא בֶ֗֝צַע יַֽאֲרִ֥יךְ יָמִֽים׃ יז אָ֭דָם עָשֻׁ֣ק בְּדַם־נָ֑פֶשׁ עַד־בּ֥וֹר יָ֝נ֗וּס אַל־יִתְמְכוּ־בֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(טו) אֲרִי נֹהֵם מתוך צער, כאשר אין לו טרף לאכול, וְדֹב שׁוֹקֵק – משתוקק לדם, ובזמן כזה חיות אלו מסוכנות מאד כי יטרפו כל מה שימצאו, כך הוא מוֹשֵׁל רָשָׁע עַל עַם דָּל, כי כיון שאין לו עשירים ליטול את ממונם דומה הוא לחיה פראית שאין לה אוכל, שטורפת את כל הנמצא בדרכה, כך מושל זה יטרוף ברשעותו את הדלים שבעמו, הגם שאין להם ממון, ויטול כל מה שימצא אצלם.
(טז) המלך שאינו עושק את בני עמו, יִמָצְאוּ במדינתו בני אדם עשירים, וגם אם הוא עושק אותם, אם יש לו תבונה, יניח את הסוחרים ויטול מהם מס, כדי שימשיכו להרויח ממון והוא יטול מהם מיסים, אבל נָגִיד [-מושל] שהוא חֲסַר תְּבוּנוֹת ואינו מבין שכדאי לו לקיים את הסוחרים שבמדינתו, וְרַב מַעֲשַׁקּוֹת – מרבה לעשוק את העשירים שבארצו, ומיד כשהוא רואה אדם עשיר הרי הוא הורגו כדי ליטול את ממונו, ואין לו תבונה לדאוג לימים הבאים שבהם כבר לא יהיו עשירים בארצו ולא יהיה לו מהיכן ליטול ממון, ובמדינה שתחת שלטון נגיד שכזה, רק מי שהוא שֹׂנֵא בֶצַע ואין לו ממון, הוא יַאֲרִיךְ יָמִים.
(יז) אבל מי שיש לו ממון לא יאריך ימים, כי אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ – הנגיד הזה אינו עושק רק את הממון מהעשירים, אלא עושק גם את נפשם, כי הוא רוצח אותם כדי ליטול מהם את ממונם, וגם אם ירצה העשיר לברוח על נפשו, עַד בּוֹר הקבר יָנוּס, כי אַל יִתְמְכוּ בוֹ – לא יהיה מי שיעזור לו להמלט, כי אחרי שהמלך חייבו מיתה כדי לעשוק את ממונו, כולם פוחדים לתמוך בו.
