כא הַֽכֵּר־פָּנִ֥ים לֹא־ט֑וֹב וְעַל־פַּת־לֶ֗֝חֶם יִפְשַׁע־גָּֽבֶר׃ כב נִ֥בְהָֽל לַה֗וֹן אִ֭ישׁ רַ֣ע עָ֑יִן וְלֹֽא־יֵ֝דַ֗ע כִּי־חֶ֥סֶר יְבֹאֶֽנּוּ׃
֍ ֍ ֍
(כא) הַכֵּר פָּנִים לֹא טוֹב – גם אם אתה מכיר אדם אחד שהוא איש נאמן, לא טוב לסמוך תמיד על הכרת פניו, וְעַל פַּת לֶחֶם יִפְשַׁע גָּבֶר – כי לפעמים בעת צרה ורעב, גם אדם המתגבר בדרך כלל על יצרו, יפשע מחמת עוניו בעבור פת לחם.
(כב) ועל פי האמור בפסוק הקודם, שבזמן רעב אפילו אדם נאמן עשוי לפשוע, מזהיר את העשירים, מי שהוא נִבְהָל לַהוֹן – להשיג ולקבץ הון רב, והוא אִישׁ רַע עָיִן, שאינו נותן משלו לאחרים, וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, כי המון העם העניים והרעים יעמדו עליו לגזול את כל ממונו, שהרי אפילו איש אחד, שדרכו להיות נאמן, יתכן שלא יתגבר על יצרו מחמת הרעב, כל שכן שהמון העם לא ימנעו מלעשות כן כאשר יגיעו לדוחק לחם [וסיום הפסוק מתפרש גם בדרך תוכחה על מצוות הצדקה, כי אותו עשיר רע עין אינו יודע, כי 'חסר', החסרון שיחסיר מממונו כדי לתת לצדקה, הוא זה ש'יבואנו', יביא לו ממון רב, כי רק על ידי נתינת צדקה יתעשר האדם, ולא על ידי הקימוץ].
