שנינו במשנה, 'רַ ב ִּ י ְיה וָדה אוֹ מֵ ר, ֲא ִּפ ל ו ָע ִּני ש ֶׁ ב ְ יִּ ש ְ רָ אֵ ל
לא יפחות משני חלילים ומקוננות', והיינו אפילו
באופן שדרך בני משפחתו של הבעל להביא חלילים
ומקוננות, ואילו בני משפחת האשה אינם רגילים בכך,
שמכל מקום חייב הוא לנהוג בה מנהג כבוד כדרך
שנוהגים במשפחתו, ואפילו לאחר מיתתה. אבל תנא
קמא סובר שרק בחייה צריך הוא לנהוג בה כבוד כדרך
שנוהגים במשפחתו, אבל לאחר מיתתה יכול הוא
לנהוג בה כבוד רק כדרך שנוהגים במשפחתה, וכיון
שהם אינם נוהגים בחלילין ומקוננות אף הוא פטור
מכך. אָ מַ ר רַ ב ִּח ְסָ דא, אָ מַ ר מַ ר ע וְק ָבא, הֲלָכָ ה כ ְ רַ ב ִּ י
ְיה וָדה.
וְ אָ מַ ר רַ ב ִּח ְסָ דא, אָ מַ ר מַ ר ע וְק ָבא, מִּ י ֶׁש ִּ נ ְש ַת ָטה, ב ֵ ית ִּ דין
יוֹ רְ דִּ ין לִּ נְ כָ סָ יו, וְ זָנִּ ין במזונות ו ְמ ַפְר ְנ ִּסין במלבושים את
ִּא ְש תֹו ו ָבָניו ו ְבנֹוָתיו, וְ דָ בָ ר אַ חֵ ר ]ולהלן יבואר ש'דבר
אחר' המוזכר כאן היינו תכשיטים לאשתו, או צדקה
ְ לעניים[. ַתְנָיא – שנינו בברייתא, מִּ י
ֶׁש ָה ַלך לִּ מְ דִּ ינַ ת ַהָ ים,
ויש לו נכסים במקום זה, ְו ִּא ְש תו תֹו ַב ַעת מְ זוֹ נוֹ ת, ב ֵ ית
ו ְמ ַפְר ְנ ִּס את אִּ ְש תֹו, כיון שהוא ד יוֹ רְ דִּ ין לִּ נְ כָ סָ יו, וְ זָנִּ ין ין ִּ ין
התחייב בכתובתה לפרנסה, ונכסיו משועבדים לכך,
אֲ בָ ל לֹא זנין ומפרנסים מנכסיו את ב ָ נָ יו ו ְבנֹוָתיו, כיון
שאינו מחויב בכך, ואי אפשר ליטול מנכסיו לצורך זה
שלא מדעתו, וְ לֹא מוציאים מנכסיו עבור ָ ד ָבר אַ חֵ ר.
מבררת הגמרא, ו ַמאי ְשָנא – ובמה שונה דין זה, של
ההולך למדינת הים, שבו אמרה הברייתא שאין
מוציאים מנכסיו עבור מזונות בניו ובנותיו ו'דבר
אחר', מִּ דינו ְ ד ַמר ע וְק ָבא, לגבי מי שנשתטה, שאמר מר
עוקבא שמוציאים מנכסיו עבור מזונות בניו ובנותיו
ו'דבר אחר'. ומשיבה הגמרא, הָ תָ ם – שם, בדברי מר
עוקבא, ש ֶׁ ל ֹא ְלַד ַעת – השתטה האיש, ולא היה יכול
לצוות מתחילה מה יעשו בנכסיו, ולכן אף על פי שלא
ציוה שיוציאו מנכסיו לשם כך, מסתבר שרצונו בכך,
ולכן מוציאים מנכסיו עבור מזונות בניו ובנותיו ודבר
אחר, אבל הָ כָ א – כאן, בברייתא, יָ צָ א למדינת הים
ְלַד ַעת – מדעתו, והיה יכול לצוות קודם שיצא
שישתמשו בנכסיו לצורך מזונות בניו ובנותיו ודבר
אחר, וכיון שלא ציוה כך, הרי גילה דעתו שאינו רוצה
שישתמשו בכספו לשם דברים אלו.
מבררת הגמרא, מַ אי – מה הוא אותו 'ָ ד ָבר אַ חֵ ר' האמור
בסוגייתנו. ומביאה הגמרא מחלוקת בדבר, אָ מַ ר רַ ב
ִּח ְסָ דא, זהו ַת ְכ ִּשיט לאשתו. רַ ב יוֹ סֵ ף אָ מַ ר, צְ דָ קָ ה.
מבארת הגמרא מה יסבור כל אחד מהאמוראים באופן
השני: מַ אן ְ ד ָא ַמר – רב חסדא, האומר ש ֶׁ אם יצא
למדינת הים אֵ ין נוֹ תְ נִּ ין מנכסיו ַת ְכ ִּשיט לאשתו, כ ָ ל
ש ֶׁ כ ֵ ן שאין נותנים מנכסיו צְ דָ קָ ה. ו ַמאן ְ ד ָא ַמר – ורב
יוסף שאמר שאין נותנים צְ דָ קָ ה, אֲ בָ ל ַת ְכ ִּשיט נוֹ תְ נִּ ין,
כיון ְ דלֹא נִּ יחָ א ֵלי ה ְ ד ִּתיְ נַ וול – כיון שאין רצונו שתתגנה
אשתו מחמת שלא יהיו לה תכשיטים.
ְ אָ מַ ר רַ ב ִּחָ ייא ב ַ ר אָ בִּ ין, אָ מַ ר רַ ב ה וָנא, מִּ י
ֶׁש ָה ַלך
לִּ מְ דִּ ינַ ת ַהָ ים, והניח נכסים במקומו, ו ֵמ ָתה ִּא ְש תֹו, ב ֵ ית
אֹו לְ פִּ י ְכבֹוָד ה, שהרי זהו ד יוֹ רְ דִּ ין לִּ נְ כָ סָ יו, וְ קוֹ בְ רִּ ין ָת ה ִּ ין
אחד מחיובי הכתובה, ונכסיו משועבדים לשם כך.
תמהה הגמרא על משמעות לשון זו, וכי קוברים אותה
'לְ פִּ י ְכבֹוָד ה', וְ לֹא לְ פִּ י כ ְ בוֹ דו. מתרצת הגמרא, אֵ ימָ א –
כך יש לומר בדברי רב הונא, שקוברים אותה אַ ף לְ פִּ י
כ ְ בוֹ דוֹ , שאם משפחתו מכובדת וחשובה יותר,
ומשפחתה פחות חשובה, קוברין אותה כמנהג בני
משפחתו, וְ קָ א מַ ש ְ מָ ע לָ ן – והשמיע לנו רב הונא בדין
זה, שהאשה עוֹ לָ ה ִּע מֹו – עולה לכבודו של הבעל,
ַוֲא ִּפ ִּע אם משפחתה חשובה יותר, ל ו ְו ֵאיָנ ה יוֹ רֶׁ דֶׁ ת מֹו,
לְ אַ חַ ר מִּ יתָ ה, ולכן צריך לקוברה כפי כבוד משפחתו,
אם היא חשובה ממשפחתה.
דין נוסף לגבי חיוב הבעל בקבורת אשתו: אָ מַ ר רַ ב
מַ תְ נָ ה, אדם הָ אוֹ מֵ ר בצוואתו, אִּ ם מֵ תָ ה ִּא ְש תֹו אַ ל
ִּתְק ְבר ו ָה מִּ נ ְ כָ סָ יו, שֹו ְמ ִּעין לוֹ , דכיון שהוא מת לפניה,
וגובה דמי כתובתה מנכסיו, פטור הוא מחיוב
קבורתה. תמהה הגמרא, מַ אי ש ְ נָ א כ ִּ י אָ מַ ר – במה שונה
האופן שציוה כן, ששומעים לו, הרי הטעם לכך הוא
כיון ְ דָנ ְפל ו ְלה ו נִּ כְ סֵ י קַ מ ֵ י יַ תְ מֵ י – שנופלים נכסיו לרשות
היתומים, ואין הם חייבים בקבורתה, כ ִּ י לֹא אָ מַ ר נַ מ ִּ י –
הרי גם באופן שלא אמר כן, נִּ כְ סֵ י קַ מ ֵ י יַ תְ מֵ י ְרמ ו –
ְ נופלים נכסיו לפני היתומים,
) ִּה ְל ָכך – ולכן, כיון שאין
סברא לחלק בין האופנים, ב ֵ ין אָ מַ ר האב כך ובֵ ין לֹא
אָ מַ ר, כ ֵ יוָ ן ְ דָנ ְפל ו נִּ כְ סֵ י קַ מ ֵ י יַ תְ מֵ י – מאחר ונפלו הנכסים
לפני היורשים, לֹא קַ בְ רִּ ינָ ן ָל ה מִּ נ ִּ כְ סֵ י ְ דַי ְת ֵמי – אין
קוברים אותה מנכסי היתומים(, וְ אֵ ין הַ יְ תוֹ מִּ ים ַחָ י ִּבים
ד תְ נָ ן – שהרי כך שנינו במשנה להלן ִּבְקב וָר ָת ה, ְ ָהא
)פרק אחד עשר(, אַ לְ מָ נָ ה ִּניז ֹוֵנית מִּ נ ִּ כְ סֵ י יְ תוֹ מִּ ים, כיון
שאחד מתנאי הכתובה הוא שכל זמן שתדור האלמנה
בביתו ולא תינשא לאחר, תהיה ניזונת מנכסיו, וְ כל
אותו הזמן, ַמֲע ֵשה יָ דֶׁ יהָ ש ֶׁ ל ָ הֶׁ ן – של היתומים, כפי שהיו
מעשי ידיה של בעלה. מֵ תָ ה, אֵ ין יורשי האב ַחָ יי ִּבין
ִּבְקב וָר ָת ה.
מביאה הגמרא מימרא זו באופן אחר, אֶׁ ל ָ א כך אמר רב
מתנה, הָ אוֹ מֵ ר, אִּ ם מֵ ת ה וא עצמו אַ ל ִּתְק ְבר וה ו מִּ נ ְ כָ סָ יו,
אֵ ין שֹו ְמ ִּעין לוֹ , והטעם לכך, כיון שלֹא כ ָ ל ֵהי ֶׁמ נ ו – אין
בידו לגרום לכך ֶׁשַ יֲע ִּשיר אֶׁ ת ב ָ נָ יו, שלא יצטרכו
להוציא הוצאות לקבורתו, ְוַי ִּפיל אֶׁ ת ַע ְצמֹו ַעל ַה ִּ צ ב ור,
שיצטרכו להוציא הוצאות אלו משלהם.
) ָתֵני רַ ב יוֹ סֵ ף, ' ְש ֵאָר ה' האמור בתורה, זוֹ ֵקר וב ב ָ ש ָ ר,
ש ֶׁ ל ֹא יִּ נְ הוֹ ג ָב ה בעלה מִּ נְ הַ ג ַפְר ִּסִּ יים, ש ֶׁ מ ְ ש ַ מ ְ ש ִּ ים
מִּ ט וֹ תֵ יהֶׁ ן ִּב ְלב ו ֵשי ֶׁהן. ודין זה ְמ ַסַ ייע ֵלי ה לְ רַ ב ה וָנא ְבֵרי ה
]-בנו[ ְ דַרב ְיהֹו ֻׁש ַע, ְ ד ָא ַמר ַרב ה וָנא, כ ָ ל הָ אוֹ מֵ ר אִּ י אֶׁ פְ ש ִּ י
– איני מסכים לשמש אֶׁ ל ָא כשאֲ נִּ י ְב ִּב ְגִּ די וְ הִּ יא ְב ִּב ְגָד ה,
יוֹ צִּ יא – יכולה היא לתבוע שיגרשנה, ְוִּי ֵתן לה ְכת ו ָבה.
תפריט
תפריט
שני
י"ז תשרי התשפ"ז
