כג גַּֽאֲוַ֣ת אָ֭דָם תַּשְׁפִּילֶ֑נּוּ וּשְׁפַל־ר֗֝וּחַ יִתְמֹ֥ךְ כָּבֽוֹד׃ כד חוֹלֵ֣ק עִם־גַּ֭נָּב שׂוֹנֵ֣א נַפְשׁ֑וֹ אָלָ֥ה יִ֝שְׁמַ֗ע וְלֹ֣א יַגִּֽיד׃
֍ ֍ ֍
(כג) גַּאֲוַת אָדָם, היא עצמה תַּשְׁפִּילֶנּוּ, כי בכך שהוא מתגאה הוא מוכיח שאינו מבין את ערך עצמו, שלפי האמת הוא נחשב כאין וכאפס. וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד – שפלותו בעצמה היא שתביא לו כבוד, כי הכל מבינים שאדם כזה ראוי לכבוד [ויש בכך גם דרך גמול של שכר ועונש, שהמתגאה, הקדוש ברוך הוא משפילו. והמשפיל עצמו, הקדוש ברוך הוא מגביהו].
(כד) חוֹלֵק עִם גַּנָּב, אף שלא גנב בעצמו, הרי הוא שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ, כי כאשר אָלָה יִשְׁמַע – ישמע שמשביעים ומחרימים את היודע מי הוא הגנב, ואז חלה עליו השבועה לחייבו לומר זאת, וְלֹא יַגִּיד, כיון שהוא עצמו התחלק עמו בגניבה, ואז תחול עליו האלה להענישו, הרי הוא כשונא את עצמו, שגורם לרעה לבוא עליו.
