כז מֶ֭לֶךְ אֵ֣ין לָֽאַרְבֶּ֑ה וַיֵּצֵ֖א חֹצֵ֣ץ כֻּלּֽוֹ׃ כח שְׂ֭מָמִית בְּיָדַ֣יִם תְּתַפֵּ֑שׂ וְ֝הִ֗יא בְּהֵ֣יכְלֵי מֶֽלֶךְ׃
֍ ֍ ֍
(כז) ג. מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה, שיוליך את כל עמו יחד, ואף על פי כן וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ – מתאגדים כולם לצאת יחד [ו'חוצץ' הוא מלשון איסוף וקיבוץ של חלקים קטנים, בדומה ל'חצץ' שהם ריבוי של אבנים קטנות], ואף שדבר זה מזיק להם, שמחמת כן קל להרוג את כולם יחד, ונתן ה' דבר זה בטבעם כדי שילמד האדם לנהוג כן בענין כוחות הנפש, שיבחר בדרך החכמה שעל ידה כל כוחות הנפש יהיו מקושרים יחד, וכפי שהתבאר לעיל שהכוחות הנפעלים מדרך החכמה משלימים זה את זה וכאוהבים זה את זה, ולא יבחר בדרך הכסילות, שכל כוחות התאוה והמידות הרעות שונאות זו את זו ומתנגדות זו לזו, ודבר זה הוא בהיפך מ"שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל".
(כח) ד. שְׂמָמִית [-עכביש], טווה קורים חלשים ומאוסים היוצאים מגופה, ובְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ – יתפסו אותה בקלות בידים ויהרגוה, וְהִיא טווה את קוריה בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ, ובכך היא גורמת שיתפסו אותה וימיתוה. והלימוד מכך הוא לבני אדם הנמצאים בהיכל מלך העולם, ויש להם את התורה שהיא מבצר עוז להחזיק בו, ותחת זאת הם מפרישים משכלם היקשים מדומים ודעות כוזבות כדי לנסות לחקור על פיהם את סודות הבריאה ויסודות האמונה, והרי הם כמו העכביש הטווה את קוריו בהיכלי המלך, ודבר זה עצמו גורם שימיתוהו, כך בניני הכזב שהם טווים מִקוּרֵי שכלם בהיכל מלכו של עולם, גורם להם מיתת הנפש, וזה בהיפך מ"שִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ".
