כב וַֽהֲסִבּוֹתִ֤י פָנַי֙ מֵהֶ֔ם וְחִלְּל֖וּ אֶת־צְפוּנִ֑י וּבָֽאוּ־בָ֥הּ פָּֽרִיצִ֖ים וְחִלְּלֽוּהָ׃ כג עֲשֵׂ֖ה הָֽרַתּ֑וֹק כִּ֣י הָאָ֗רֶץ מָֽלְאָה֙ מִשְׁפַּ֣ט דָּמִ֔ים וְהָעִ֖יר מָֽלְאָ֥ה חָמָֽס׃ כד וְהֵֽבֵאתִי֙ רָעֵ֣י גוֹיִ֔ם וְיָֽרְשׁ֖וּ אֶת־בָּֽתֵּיהֶ֑ם וְהִשְׁבַּתִּי֙ גְּא֣וֹן עַזִּ֔ים וְנִֽחֲל֖וּ מְקַֽדְשֵׁיהֶֽם׃
֍ ֍ ֍
(כב) ואחרי שנבקעה העיר, וברחו הפליטים, ובזזו האויבים את כספם וזהבם, אחר כך וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם – הסתלקה השראת השכינה מבית המקדש, וְחִלְּלוּ האויבים אֶת צְפוּנִי – את הדבר הצפון והמוסתר שלי, והוא בית קדש הקדשים, וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים לקחת את כלי המקדש, וְחִלְּלוּהָ, כי נטילת כלי המקדש על ידי האויבים חיללה את קדושתם והוציאה אותם לחולין.
(כג) עֲשֵׂה הָרַתּוֹק – אחר כך יעשו האויבים שלשלאות לקשור את הנשארים ולהגלות אותם מארצם [ולשון זו מרמזת גם על שלשלת קשרי הסיבות הרעות שגרמו לכל הצרות הללו], והטעם לעונש זה, כִּי הָאָרֶץ מָלְאָה מִשְׁפַּט דָּמִים – היו הרציחות מצויות בארץ ישראל כולה, וְהָעִיר ירושלים, הגם שלא מלאה רציחות, מכל מקום מָלְאָה חָמָס, ובעבור הרצח והחמס התחייבו בעונשים אלו.
(כד) וְהֵבֵאתִי לארץ ישראל את רָעֵי גוֹיִם – הרעים והפחותים שבין הגויים, וְיָרְשׁוּ אֶת בָּתֵּיהֶם, וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן עַזִּים – יתבטלו המלכים והשרים מישראל, וְנִחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶם – תתבטל ותתחלל הכהונה [ומכנה אותה בלשון 'מְקַדְשֵׁיהֶם', כי היו נוהגים שהנוגע בהם מן העם היה מתקדש, והיו נזהרים שלא יגעו בהם].
