י שִׁמְע֥וּ דְבַר־ה֖' קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם הַֽאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה׃ יא לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר ה֔' שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃ יב כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵֽרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי׃ יג לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּֽוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹֽא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַֽעֲצָרָֽה׃ יד חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמֽוֹעֲדֵיכֶם֙ שָֽׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא׃ טו וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ׃
֍ ֍ ֍
(י) שִׁמְעוּ דְבַר ה', קְצִינֵי סְדֹם – שרים הדומים ברשעותם לשרי סדום [כי רעת השופטים בסדום היתה גדולה יותר מבעמורה], הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, כי התוכחה שאומר להם הנביא כתובה כבר בתורה, שאין הקרבנות מועילים בלא וידוי ותשובה, עַם עֲמֹרָה.
(יא) באותו זמן היו העם רגילים להביא קרבנות שמנים ומשובחים, ועל כך אומר להם הנביא, לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם, יֹאמַר ה', וכיון שיש כמה סוגי קרבנות, מפרט הנביא את דבריו ביחס למיני הקרבנות השונים. לגבי קרבנות הבאים בנדבה אומר להם, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים, הקרבים כליל על גבי המזבח, וְחֵלֶב מְרִיאִים – וכן שבעתי מחֵלֶב קרבנות השלמים, שבהם רק החֵלֶב מוקרב, כי תכלית הקרבנות הללו להכיר בחסד ה' ולהכנע לפניו, וכיון שאתם מביאים את הקרבנות הללו ללא כוונה פנימית, הרי זה נראה כאילו אתם חושבים שאני רעב וצריך את הקרבנות והחלבים, ועל דרך זה אומר לכם ש'שבעתי' מקרבנות אלו, ואיני רוצה בהם. ולגבי קרבנות החובה, הבאים על חטאים ואשמות, שעיקר כפרתם בזריקת הדם על המזבח, הרי תכלית הקרבנות הללו שיתחרט החוטא על עוונותיו, וכיון שאינכם מתחרטים, נראה שאתם חושבים שאני צריך את דם הקרבנות, ועל דרך זה אומר לכם, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.
(יב) ועתה מדבר על קרבנות שחייב האדם להביאם רק אם הוא עולה לרגל לבית המקדש, ותכלית העליה הזו היא ללמוד יראת ה' מפי הכהנים והנביאים, ובזמן כזה ציוה ה' שיביאו קרבנות לאות רצון ואהבה, שמראה ה' שחפץ הוא בביאתם לביתו ומקבל מהם עולה ומנחה, כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי בשלשת הרגלים, ותאמרו שאתם חייבים להביא את הקרבנות הללו, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי, כיון שאינכם מכוונים בעליה לרגל ללמוד שם יראת ה', אם כן אינכם עושים בזה שום מצווה אלא רומסים את חצרי בחינם, ומוטב שלא תעלו לרגל, ולא תתחייבו בהבאת קרבנות אלו.
(יג) ומאחר ועצם ביאתכם לבית המקדש היא נגד רצוני, כל שכן שלֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, שזהו קרבן הראייה והחגיגה שאיני חפץ בהם כלל, קְטֹרֶת – עשן הקרבנות הללו תּוֹעֵבָה הִיא לִי, וכמו אדם הבא להיכל המלך נגד רצונו, ועוד מוסיף למלא את ביתו קיטור ועשן. ולגבי קרבנות המוספים הבאים בשבתות, ראשי חודשים ומועדים, אומר הנביא, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא – שהם הזמנים שאתם קוראים אותם מקראי קדש, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה – לא אוכל לסבול את התכנסותכם בבית המקדש, אפילו בחצי היום שבו אתם מתאספים ומקריבים קרבנות, כיון שבאותו זמן שאתם נעצרים בבית המקדש לעבודתי, ליבכם מלא אוון, ואין מחשבות לבבכם מתאחדים עם מעשי הקרבנות שאתם מקריבים.
(יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם – וכל שכן בחצי היום של המועדים, שבו אתם אוכלים ושותים, שאותו שָׂנְאָה נַפְשִׁי לגמרי, כי אין בו אפילו פעולות רצויות, אלא גם מחשבות הלב וגם המעשים הם רק באכילה ושתיה שלא לשם שמים, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח מצד שהוא נגד רצוני, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא – עייפתי ממשא זה הנמשך זמן רב, שבו אתם מתמידים ושונים בחטא.
(טו) לאחר שהוכיחם על כך שאין תועלת במעשים טובים ללא כוונת הלב, מוכיח אותם הנביא גם על האופן ההפוך, וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם – כאשר אתם פורשים כפיכם בתפילה אמיתית, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה במחשבה זכה וראויה, שאז באמת הכינותם ליבכם לה' כראוי, מכל מקום אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ את תפילתכם, כיון שמעשיכם הרעים סותרים לכוונתכם, כי הלא יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ, שאתם שופכים דם נקיים, ומתנאי עבודת ה' שיהיו המעשים והכוונות מתאחדים ומקודשים לשם ה'.
