א לָ֭מָּה רָֽגְשׁ֣וּ גוֹיִ֑ם וּ֝לְאֻמִּ֗ים יֶהְגּוּ־רִֽיק׃ ב יִ֥תְיַצְּב֨וּ ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ וְרֽוֹזְנִ֥ים נֽוֹסְדוּ־יָ֑חַד עַל־יְ֝הוָ֗ה וְעַל־מְשִׁיחֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
במזמור זה יתמה על הנהגת הגויים ומלכיהם שרצו לפרוק מעליהם עול מלכות ה' ועול מלכות בית דוד, והרי דבר זה הוא לתועלתם, כי כל קיומם של הרשעים הוא רק כאשר הם דבקים ושומרים על הצדיקים:
(א) לאחר שביאר בפרק הקודם (פסוק ד') שהרשעים שאינם מביאים תועלת לצדיקים דומים למוץ, קליפת תבואה, אשר תדפנו רוח, ורק כאשר המוץ שומר על ה'בר', התבואה שבתוך הקליפה, יש לו תקווה, תמה ושואל, לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם למרוד במלכות דוד משיח ה' ובישראל עמו, ו'גוים' הוא כינוי לקיבוץ האנשים בלי יחס ושייכות לדת מסוימת, שהם התקוממו נגד דוד המלך ורצו למרוד בו ולפרוק מעליהם את עול מלכותו, וּלְאֻמִּים, שזהו כינוי לקיבוץ אנשים שיש להם דת מיוחדת, יֶהְגּוּ רִיק – חשבו מחשבות של הבל, לפרוק את עול מלכות ה', כי דוד המלך הכריח אותם לקיים שבע מצוות בני נח שהם חייבים בהם, והיתה מרידתם גם במלכות דוד וגם במלכות ה'.
(ב) ולא רק אנשי העם השתתפו במרידה זו, אלא יִתְיַצְּבוּ גם מַלְכֵי אֶרֶץ, וְרוֹזְנִים – השרים המנהיגים את העם בעניני הדת, נוֹסְדוּ – דיברו דברי סודות יָחַד, כיצד ללחום ולמרוד, עַל יְיָ מצד הדת שלא רצו בה, וְעַל מְשִׁיחוֹ, הוא דוד, מצד מלכותו וממשלתו שלא רצו בהם.
