שיעור 40, מסכת כתובות, פרק רביעי

משנתנו, וכן המשניות הבאות, עוסקות באופן שלא כתב הבעל לאשתו שטר כתובה, אילו חיובים חלים עליו מכח הנישואין עצמם, אף ללא שטר: לֹא כ ָּ תַ ב ָּל ה הבעל לאשתו שטר ְּכת ו ָּבה, והתאלמנה או התגרשה, אם נישאה כשהיא ְּבת וָּלה, הרי היא ג וֹ בָּ ה מָּ אתַ יִ ם, וְּ אם היתה אַ לְּ מָּ נָּ ה מָּ נֶה, ִמ ְּפֵני ש ֶ חיוב זה של מנה ומאתים ה וא ְּתַנאי ב ֵ ית ִ דין, שחייבו זאת בית דין כל אדם מישראל, ואינו תלוי בכתיבת השטר, ורק אם רצה הבעל להוסיף לאשתו תוספת כתובה, צריך הוא לכתוב זאת בפירוש בשטר. כ ָּ תַ ב ָּל ה – שיעבד הבעל לאשתו בשטר הכתובה ש ָּ דֶ ה ש ָּ וָּ ה מָּ נֶה ַת ַחת – עבור חיוב מָּ אתַ יִ ם, וכגון שנשאה כשהיא בתולה, וְּ לֹא כ ָּ תַ ב ָּל ה 'כ ָּ ל נִ כְּ סִ ין ְּ ד ִאית לִ י אַ חֲרָּ אִ ין ' ְּ ִל ְּכת ו ָּב ִתיך – כל הנכסים שיש לי יהיו אחראים לכתובתך, שתוכלי לגבות מהם, ַחָּ יב – כל נכסיו אחראים לכתובתה וגובה מהם מאתים, אף שלא כתב כן, כיון ֶשה וא ְּתַנאי ב ֵ ית ִ דין. ְּ לֹא כ ָּ תַ ב ָּל ה בשטר כתובתה 'אִ ם ִת ְּש ְּת ַבאי ֶאי ְּפְּרִקיָּנך ְּ ְּואֹו ְּת ִביָּנך לִ י ְּל ִאיְּנ ת ו' – אם ישבו אותך, אפדה אותך ואחזיר אותך להיות אשתי, ו ְּב ֹכ ֶהֶנת – באשת כהן, שאינו יכול להחזירה לאחר שנשבתה כיון שהיא בחזקת אנוסה, לא כתב לה את הנוסח הראוי לכהנת, ְּ ' ַא ְּה ' ד ְּ ִריָּנך ְּ ִל ְּמִדיָּנ ֵתך – אם ישבו אותך אחזיר אותך למדינתך, ַחָּ יב לעשות כן אף שלא כתב לה זאת, כיון ד ֶשה וא ְּתַנאי ב ֵ ית ִ ין.  גמרא אָּ מַ ר ַאב ו ָּה ִ ד ְּשמ ו ֵאל, אֵ ש ֶ ת יִ ש ְּ רָּ אֵ ל ש ֶ נ ֶאֶ נְּ סָּ ה, ֲאס וָּרה ְּל ַבֲע ָּל ה, ואף על פי שהאונס עצמו אינו אוסר אשת איש על בעלה אם אינו כהן, מכל מקום חַ יְּ יש ִ ינָּ ן – אנו חוששים ש ֶ מ ָּ א רק ְּת ִח ָּל ָּת ה של הבעילה היתה ב ְּ אֹנֶס, ְּוסֹו ָּפ ה ב ְּ רָּ צוֹ ן, וכיון שהתרצתה לכך, נאסרה על בעלה. ו ְּפ ִליָּגא ְּ דָּר ָּבא – ואביו של שמואל חולק בדין זה על רבא, ְּ ד ָּא ַמר רָּ בָּ א, ְּת ִח ָּל ָּת ה ב ְּ אֹנֶס, ו ְּבסֹוף אוֹ מֶ רֶ ת האשה ַה ִ ניח ו לוֹ , ש ֶ אִ לְּ מָּ לֵא לֹא נִ זְּ קַ ק ָּל ה מעצמו, היתה הִ יא שֹו ַכְּר תֹו, אף על פי כן מ ו ֶתֶרת לבעלה הישראל, מַ אי ַטֲע ָּמא – ומה הטעם לכך, ומדוע אינה נחשבת כמי שזינתה מרצונה, שנאסרת על בעלה, יֵצֶ ר ַא ְּל ְּב ָּש ה – כיון שלאחר שהתחיל בבעילה הלבישה הבועל ביצר הרע והתאוותה לכך, וגם זה הוא חלק מהאונס, וכיון שתחילת המעשה היה באונס, ממילא כל מה שנגרם מחמתו נחשב כאונס, ומותרת היא לבעלה. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: ַתְּנָּיא ְּכָּוֵתי ה ְּ דָּר ָּבא – שנינו בברייתא כדברי רבא, נאמר בפסוק לגבי סוטה )במדבר ה יג( 'וְּ הִ יא לֹא ִנ ְּת ָּפ ָּשה', כלומר שלא נאנסה בביאה זו, ֲאס וָּרה לבעלה, ויש לדייק מכך, הָּ א ִנ ְּת ָּפ ָּשה – אבל אם נאנסה, מ ו ֶתֶרת, ומוסיפה הברייתא, וְּ יֵש ָּ ְּלך אשה אַ חֶ רֶ ת, ש ֶ אַ ף ַעל ִפי ש ֶ ל ֹא ִנ ְּת ָּפ ָּשה, מ ו ֶתֶרת, וְּ אֵ יזוֹ היא, זוֹ אשה ֶש ְּת ִח ָּל ָּת ה ב ְּ אֹנֶס ְּוסֹו ָּפ ה ב ְּ רָּ צוֹ ן, והיינו כדברי רבא, שכיון שתחילת המעשה היה באונס, אף על פי שבסוף התרצתה לכך, נחשבת היא כאנוסה, ומותרת לבעלה. דין נוסף כעין זה: אָּ מַ ר רַ ב ְּיה וָּדה, הַ נ ֵי נַ ש ֵ י דְּ גָּ נְּ בִ י ג ַ נ ָּ בֵ י – אותן נשים שגנבום גנבים, ש ַ רְּ יָּ ין ְּלַג ְּבַרְּייה ו – מותרות הן לבעליהן, ְּ ד ָּכל ְּ ד ָּע ְּבָּדן ְּלה ו – כיון שכל מה שהן עושות עבור הגנבים, שמכינות להם מאכלים ומסייעות להן בהכנת חיצים להלחם, ִמִ יְּר ָּאה ָּע ְּבִדין ְּלה ו – עושות כן מחמת הפחד, שמא יהרגו אותן, ונחשבות הן כאנוסות. אֲ בָּ ל ַש ְּבִקיְּנה ו – אבל אם עזבו אותן הגנבים והניחון ללכת לבעליהן, וְּ אַ זְּ לָּ ן מִ נ ַ פְּ ַשְּייה ו – והן הלכו מרצונן וחזרו לאותם גנבים, ַוַ דאי אֲ סִ ירָּ ן – בודאי נאסרו בכך על בעליהן. ָּתנ ו ַר ָּבָּנן – שנו חכמים בברייתא, ְּשב וֵיי ַמ ְּלכ ות – נשים שנשבו על ידי המלך, שאין מי שיציל אותן מידו, הֲרֵ י הֵ ן ִכ ְּשב וִיין – כאנוסות, ומותרות לבעליהן הישראלים, ואינן מתרצות לו, כיון שיודעות שלא ישא אותן, ְּ גנ ו ֵבי לִ סְּ טִ ים – נשים שנגנבו על ידי שודד המתנהג כדרך מלכים, אֵ ינָּ ן ִכ ְּשב וִיין, לפי שמתנהג הוא בחשיבות כמלך, ואינו נוטל נשים בעל כרחן, וכיון שאינן צווחות הרי זה סימן שמתרצות לכך, וגם כיון שאינו מלך ממש סבורה כל אשה שניטלת על ידו שלבסוף ישאנה, ומתוך כך מתרצה לו.  ְּ שנינו במשנה, ' ו ְּב ֹכ ֶהֶנת ַא ְּה ', ד ְּ ִריָּנך ְּ ִל ְּמִדיָּנ ִתיך כלומר, שכהן הנושא אשה צריך להתחייב בכתובתה שאם ישבו אותה, יפדה אותה אף שאינו יכול להחזירה להיות אשתו, ועליו לגרשה, מכל מקום יחזירנה למדינתה. אָּ מַ ר ַא ַבֵ יי, אַ לְּ מָּ נָּ ה שנישאה לְּ כֹהֵ ן ג ָּ דוֹ ל, אף שנישואין אלו אסורים, מכל מקום אם נשבתה ַחָּ יב ָּב ה – שניתן לקיים בה את ִל ְּפ כיון ש ֶ אֲ נִ י קוֹ רֵ א דֹוָּת ה, ְּ האמור בכתובה ' ַא ְּה '. ד ְּ ִריָּנך ִל ְּמִדיָּנ ִתיך מַ מְּ זֶרֶ ת וְּנ ִתיָּנה ְּ הנשואה באיסור לְּ יִ ש ְּ רָּ אֵ ל, אֵ ינוֹ ַחָּ יב ִל ְּפ דֹוָּת ה, ש ֶ אֵ ין אֲ נִ י קוֹ רֵ א ָּב ה – כיון שלא יכול להתקיים בה האמור ְּ בכתובה 'ְּואֹו ְּת ִביָּנך לִ י ְּל ִא ְּנ ת ו' – ואחזירך להיות אשתי, שהרי היא אסורה עליו. רָּ בָּ א אָּ מַ ר, אמנם הדין השני נכון, שאם היתה זו ממזרת לישראל, אינו חייב לפדותה, אבל חולק הוא על הדין הראשון וסובר שגם באלמנה לכהן גדול אינו חייב לפדותה, כיון שכ ָּ ל ֶש ִא ס ור ִש ְּבָּי ה ג ָּ רַ ם ָּל ה – רק במקרה שנאסרה עליו מחמת השבי עצמו, כגון בכהנת, שאינו יכול להחזירה מחשש שנאנסה בשבי, ַחָּ יב ִל ְּפ דֹוָּת ה ולהחזירה למדינתה, אף על פי שאינו יכול להחזירה להיות אשתו, אבל בכל מקום ש ִא ס ור ָּ ד ָּבר אַ חֵ ר ג ָּ רַ ם ָּל ה – שאסורה היא על בעלה מחמת דבר אחר, וכגון אלמנה לכהן גדול, אֵ ינוֹ ַחָּ יב ִל ְּפ דֹוָּת ה, כיון שמה שכהן כותב שיחזירנה למדינתה אינו בא להוסיף בכך ולהתחייב לה יותר ממה שחייב ישראל לאשתו, אלא מתחייב לה שלא תפסיד במה שנשבתה יותר מאשת ישראל, אלא אף אם מחמת השבי לא יוכל להחזירה להיות אשתו, לא תפסיד את זכותה להפדות כפי שחייב ישראל לפדות את אשתו, אבל אם היתה אסורה עליו קודם לכן מחמת סיבה אחרת, וכגון אלמנה לכהן גדול, אינו חייב לפדותה כלל. פוסק הרי"ף: וַ הֲלָּכָּ ה כ ְּ רָּ בָּ א, שבכל מקום שהאשה אסורה על בעלה שלא מחמת השבי, אינו חייב לפדותה, בין בישראל ובין בכהן.