א לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־הַשְּׁמִינִ֗ית מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ב הוֹשִׁ֣יעָה יְ֭הוָה כִּֽי־גָמַ֣ר חָסִ֑יד כִּי־פַ֥סּוּ אֱ֝מוּנִ֗ים מִבְּנֵ֥י אָדָֽם׃ ג שָׁ֤וְא ׀ יְֽדַבְּרוּ֮ אִ֤ישׁ אֶת־רֵ֫עֵ֥הוּ שְׂפַ֥ת חֲלָק֑וֹת בְּלֵ֖ב וָלֵ֣ב יְדַבֵּֽרוּ׃ ד יַכְרֵ֣ת יְ֭הוָה כָּל־שִׂפְתֵ֣י חֲלָק֑וֹת לָ֝שׁ֗וֹן מְדַבֶּ֥רֶת גְּדֹלֽוֹת׃ ה אֲשֶׁ֤ר אָֽמְר֨וּ ׀ לִלְשֹׁנֵ֣נוּ נַ֭גְבִּיר שְׂפָתֵ֣ינוּ אִתָּ֑נוּ מִ֖י אָד֣וֹן לָֽנוּ׃
֍ ֍ ֍
פרק יב
מזמור זה נאמר כנגד בני דורו של דוד, שהיו מדברים לשון הרע, ודברו דברי כפירה נגד ה' ותורתו:
(א) לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית, מִזְמוֹר לְדָוִד.
(ב) הוֹשִׁיעָה יְיָ, כִּי גָמַר חָסִיד – נגמרו החסידים, שהיו עושים חסד עם חבריהם בדברים שלא התחייבו עליהם כלל, וגם במצוות הוסיפו לעשות דברים שאינם חייבים בהם, כִּי פַסּוּ – נעשו כאפס ואין גם בני אדם שהם בדרגה נמוכה יותר, והם אנשי אֱמוּנִים, הנאמנים לקיים את הבטחתם לחבריהם, והם מקיימים רק את המצוות שהם חייבים בהם, ומאמינים בה' כראוי, מִבְּנֵי אָדָם.
(ג) שָׁוְא – דברי שקר יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, ויחפו את השקרים בשְׂפַת חֲלָקוֹת, בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ, כלומר, יש שני דיבורים של הלב, האחד מה שהלב חושב ואינו מוציא זאת בפיו, והשני הוא מה שהלב אומר ללשון לומר בשמו, ואותם אנשים לא היו פיהם וליבם שוים, כי בליבם חשבו דברי שוא ורעה, ובפיהם אמרו דברי חנופה וחלקלקות.
(ד) ועונשם יהיה כי יַכְרֵת יְיָ כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת בדברים שבין אדם לחבירו, לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת בעניני אמונה ודעות, כי הם היו מתפלספים בעניני הדת ומכחישים את יסודות התורה.
(ה) אֲשֶׁר אָמְרוּ אותם אנשים, לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר – נאמר בלשוננו דברי גבורה כנגד ה', להכחיש את ההשגחה, ומתוך כך שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ לומר דברי לשון הרע ושאר דיבורים אסורים שבין אדם לחבירו, מִי אָדוֹן לָנוּ – כי אין לנו אדון בשמים, מאחר והכחישו את השגחתו, ואין להם אדון בארץ, כי ניצחו את חבריהם בדברי שקר ולשון הרע.
