א לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ב עַד־אָ֣נָה יְ֭הוָה תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה ׀ תַּסְתִּ֖יר אֶת־פָּנֶ֣יךָ מִמֶּֽנִּי׃ ג עַד־אָ֨נָה אָשִׁ֪ית עֵצ֡וֹת בְּנַפְשִׁ֗י יָג֣וֹן בִּלְבָבִ֣י יוֹמָ֑ם עַד־אָ֓נָה ׀ יָר֖וּם אֹֽיְבִ֣י עָלָֽי׃
֍ ֍ ֍
פרק יג
במזמור זה מתפלל דוד לה' ומבקש שלא יעזבנו, ומפרט שתי הנהגות של עזיבה שה' נוהג עם החוטאים, ומתפלל על שתיהן שלא יקרו לו:
(א) לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד.
(ב) עַד אָנָה יְיָ תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח, כי לפעמים מרבה האדם בחטאיו כל כך, עד שאין ה' פונה אליו כלל, לא להיטיב לו ולא להרע לו, וכאילו שוכח ממנו לגמרי ועוזבו לדרכי הטבע. עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, וזה כנגד הנהגת ה' עם החוטא בעת שהוא אכן מענישו בהשגחה פרטית, אך אינו מראה לו שזהו עונש הבא בהשגחה, וכאילו מסתיר פניו ממנו, שיוכל לטעות ולחשוב שזהו עונש הבא במקרה.
(ג) וכנגד ההנהגה של 'שכחה' אומר, אמנם באותו זמן יתכן שיהיה לי טוב, כי תהיה לי הצלחה מצד דרכי הטבע, אך עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי, כי נפשי תרגיש שהיא נעזבת על ידי ה', ותחפש ותשים עצות לשוב אל ה', ומחמת כן יהיה יָגוֹן בִּלְבָבִי, הגם שיהיה זה יוֹמָם – תזרח שמש הצלחתי בדרכי הטבע, כמו ה'יום' שהוא משל להצלחת האדם, אך הלב יהיה מלא יגון, כי ירגיש שהוא מרוחק ועזוב מה'. וכנגד ההנהגה של הסתרת פנים מאת ה' אומר, עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי, כי בהנהגה זו יבוא עליו עונשים בהשגחה פרטית, אך לא יֵראה הדבר כעונש שמימי, אלא כהתגברות של האויב בדרכי הטבע.
