א לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֘מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב׃ ב יְֽהוָ֗ה מִשָּׁמַיִם֮ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵ֗שׁ אֶת־אֱלֹהִֽים׃ ג הַכֹּ֥ל סָר֮ יַחְדָּ֪ו נֶֽ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֗֝ין גַּם־אֶחָֽד׃
֍ ֍ ֍
פרק יד
מזמור זה נאמר על ידי דוד לאחר שניצל בדרך נס מיד מלך רשע שכפר בה', והרע והצר לישראל [ובזמן חזקיהו מלך יהודה חזרו ואמרו מזמור זה על הצלתם מיד סנחריב מלך אשור, ולכן נכפל מזמור זה פעם נוספת בשינויי לשון מועטים במזמור נ"ג].
(א) לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד, אָמַר מלך נָבָל זה בְּלִבּוֹ, אֵין אֱלֹהִים. וכל חייליו ואנשי צבאו הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה – עשו מעשים מושחתים ונתעבים, עד אשר אֵין ביניהם מי שעֹשֵׂה טוֹב, ואף לא מעשה טוב הבא מדרכי הנימוס, של חסד או רחמים.
(ב) ואמנם היו ביניהם אנשים בודדים אשר היו נראים כמאמינים בה' ומכבדים אותו, אך לא היה זה אלא מהשפה ולחוץ, כי יְיָ מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם, לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים – האם יש ביניהם מי שדורש ומכיר את ה' בדרכי השכל והבינה, או שדבריהם אינם אלא מהשפה ולחוץ.
(ג) וראה ה' כי הַכֹּל סָר – כולם סרו מן הדרך הישרה, ואף אותם יחידים, יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ בעשיית תועבות, אֵין עֹשֵׂה טוֹב, אֵין גַּם אֶחָד, כי גם הבודדים שהיו נראים כמאמינים ועושים טוב, ליבם מלא כפירה בה'.
