ה לָ֘בַ֤שׁ בְּשָׂרִ֣י רִ֭מָּה וְג֣וּשׁ עָפָ֑ר עוֹרִ֥י רָ֝גַ֗ע וַיִּמָּאֵֽס׃ ו יָמַ֣י קַ֭לּוּ מִנִּי־אָ֑רֶג וַ֝יִּכְל֗וּ בְּאֶ֣פֶס תִּקְוָֽה׃
֍ ֍ ֍
(ה) ומבאר מדוע אינו יכול לעשות דבר באותו זמן, כי במקום העור העוטף את הבשר, לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וְגוּשׁ עָפָר – הרימה והעפר הם המלבישים את הבשר, כי עוֹרִי האמיתי כבר רָגַע – התבקע מרוב השחין, וַיִּמָּאֵס – ונמס, ואם כן כיצד אוכל לעשות דבר לשלימותי הנפשית, כאשר הייתי כמת אשר נאכל חצי בשרו.
(ו) יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג – כמו חוטי השתי והערב הנארגים במהירות רבה זה על זה, כך ימי עוברים בזה אחר זה במרוצה, וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה – ונגמרים הימים ללא כל תקווה, כי איני ממתין לאושר כל שהוא שיבוא אלי, ואם כן כיצד ניתן לומר שיסורים אלו הם לטובתי, שבגלל ביטול קטן שעשיתי מעבודת ה', נענשתי בביטול גדול וארוך כל כך.
