(יד) וַיֹּאמֶר֩ דּ֨וֹד שָׁא֥וּל אֵלָ֛יו וְאֶֽל־נַעֲר֖וֹ אָ֣ן הֲלַכְתֶּ֑ם וַיֹּ֗אמֶר לְבַקֵּשׁ֙ אֶת־הָ֣אֲתֹנ֔וֹת וַנִּרְאֶ֣ה כִי־אַ֔יִן וַנָּב֖וֹא אֶל־שְׁמוּאֵֽל׃ (טו) וַיֹּ֖אמֶר דּ֣וֹד שָׁא֑וּל הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י מָֽה־אָמַ֥ר לָכֶ֖ם שְׁמוּאֵֽל׃ (טז) וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־דּוֹד֔וֹ הַגֵּ֤ד הִגִּיד֙ לָ֔נוּ כִּ֥י נִמְצְא֖וּ הָֽאֲתֹנ֑וֹת וְאֶת־דְּבַ֤ר הַמְּלוּכָה֙ לֹֽא־הִגִּ֣יד ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר אָמַ֥ר שְׁמוּאֵֽל׃
֍ ֍ ֍
(יד) וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל אֵלָיו וְאֶל נַעֲרוֹ, אָן – להיכן הֲלַכְתֶּם, כי הרגיש דודו של שאול שלא מסתבר שיתנבא שאול לפתע פתאום ללא הכנה מוקדמת, וכיון שבאותה תקופה היו כל הנביאים תלמידי שמואל, שיער דּוֹד שאול שהלכו לשמואל. וַיֹּאמֶר לו שאול, אכן הייתי אצל שמואל, אך לא היה זה כדי להתנבאות, אלא הלכנו לְבַקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנוֹת, וַנִּרְאֶה כִי אַיִן, וַנָּבוֹא אֶל שְׁמוּאֵל, אך היה זה בדרך מקרה.
(טו) וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל, הַגִּידָה נָּא לִי, מָה אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל, כי חשב שעל ידי גלגול הדברים עם שאול יגלה את הדברים שהיו ביניהם, ויבין כיצד התנבא שאול.
(טז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דּוֹדוֹ, הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ שמואל כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת. אמנם, וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה – את מינויו למלך, והסימנים שנתן לו שמואל, לֹא הִגִּיד לוֹ – לא אמר שאול לדודו, והטעם שלא אמר לו, אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל – כיון שכך ציוהו שמואל, שלא יגלה את הדבר (אלשיך).
