א תְּפִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד שִׁמְעָ֤ה יְהוָ֨ה ׀ צֶ֗דֶק הַקְשִׁ֥יבָה רִנָּתִ֗י הַֽאֲזִ֥ינָה תְפִלָּתִ֑י בְּ֝לֹ֗א שִׂפְתֵ֥י מִרְמָֽה׃ ב מִ֭לְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִ֣י יֵצֵ֑א עֵ֝ינֶ֗יךָ תֶּֽחֱזֶ֥ינָה מֵֽישָׁרִֽים׃ ג בָּ֘חַ֤נְתָּ לִבִּ֨י ׀ פָּ֘קַ֤דְתָּ לַּ֗יְלָה צְרַפְתַּ֥נִי בַל־תִּמְצָ֑א זַ֝מֹּתִ֗י בַּל־יַֽעֲבָר־פִּֽי׃
֍ ֍ ֍
פרק יז
במזמור זה יספר דוד את צדקתו, איך נשמר מכל חטא, יתאונן על רעת אויביו, ויתפלל על אושרו הנפשי:
(א) תְּפִלָּה לְדָוִד, שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק – שמע את צדקת נפשי [כפי שיפרט בפסוקים ב'-ה'], הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי, בה יתלונן על אויביו ורעתם [כפי שיפרט בפסוקים ו'-י"ד], הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי בה מתפלל על הצלתו ועל אושרו הנפשי [פסוקים י"ג-ט"ו], וכיון שנראה מדבריו כאילו יש בכך קצת גאוה, מוסיף ואומר כי כל דבריו הם בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה, אלא בלב השלם בבטחונו בה'.
(ב) ומתחיל לתאר את צדקתו ואומר, הגם שבני האדם דנים אותי לכף חובה במשפט מעוקל, הרי האמת היא שרק מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא, והלא עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים, לדון ולשפוט אותי כפי היושר והאמת, ולא תחייב אותי בדינך.
(ג) בָּחַנְתָּ את מחשבות לִבִּי, פָּקַדְתָּ אותי בלַּיְלָה, שזהו הזמן שמחשבות האדם משוטטות בענינים שונים, וראית שאיני מהרהר בדברים רעים, צְרַפְתַּנִי כפי שצורפים את המתכות היקרות להוציא מהם את הסיגים, בַל תִּמְצָא זַמֹּתִי בַּל יַעֲבָר פִּי – ולא מצאת דבר שהוא במזימות ליבי שאינו ראוי לעבור את פי, כלומר, כל דבר שאין ראוי שאומרו בפי, לא חשבתי אותו בליבי כלל.
