ג וְאָֽנֹכִ֤י תִרְגַּ֨לְתִּי֙ לְאֶפְרַ֔יִם קָחָ֖ם עַל־זְרֽוֹעֹתָ֑יו וְלֹ֥א יָֽדְע֖וּ כִּ֥י רְפָאתִֽים׃ ד בְּחַבְלֵ֨י אָדָ֤ם אֶמְשְׁכֵם֙ בַּֽעֲבֹת֣וֹת אַֽהֲבָ֔ה וָאֶֽהְיֶ֥ה לָהֶ֛ם כִּמְרִ֥ימֵי עֹ֖ל עַ֣ל לְחֵיהֶ֑ם וְאַ֥ט אֵלָ֖יו אוֹכִֽיל׃ ה לֹ֤א יָשׁוּב֙ אֶל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאַשּׁ֖וּר ה֣וּא מַלְכּ֑וֹ כִּ֥י מֵֽאֲנ֖וּ לָשֽׁוּב׃ ו וְחָלָ֥ה חֶ֨רֶב֙ בְּעָרָ֔יו וְכִלְּתָ֥ה בַדָּ֖יו וְאָכָ֑לָה מִֽמֹּעֲצ֖וֹתֵיהֶֽם׃
֍ ֍ ֍
(ג) וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם – אני נעשיתי כביכול כמו ה'רגל' של אפרים, שהוא עומד עלי, ובאותו זמן שהוא עומד עלי, קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו – נוטל הוא על זרועותיו את הבעלים והפסלים [כי ה' הוא המחזיק באמת את האנשים, ואילו הפסלים אינם מחזיקים את האנשים, אלא אדרבה, האנשים הם המחזיקים את הפסלים], ובעת שיתרפאו מחליים, יחשבו שאירע להם הדבר בזכות הפסלים שהם מחזיקים, וְלֹא יָדְעוּ כִּי אני הוא שרְפָאתִים.
(ד) ומצד אחד, בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם – משכתים בחוזקה על ידי 'אדם', שהוא מלך אשור, שקשרם בחבלים ומשך אותם תחת עול סבלו, ומצד שני, משכתים אלי, שיהיו תחת השגחתי, בַּעֲבֹתוֹת, שהם חזקים מהחבלים, של אַהֲבָה, ומה היו עבותות האהבה, וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם – נהגתי עמהם כדרך שנוהג האדם עם בהמתו הנושאת עול כבד, והעול גם מונע ממנה מלשוח לארץ ולאכול, והבעלים מיקל מעליה את העול, שלא יכביד עליה, ומאפשר לה להכנע וללכת תחת העול במתינות ובנחת, וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל – ואף מקרב אליה את המאכל, שתוכל לאוכלו בקלות. וכך ה' באהבתו לעמו רצה להקל מעליהם את עול מלך אשור, ולכן הזהיר אותם שלא למרוד בו כל זמן שנגזר עליהם להיות כפופים תחת עולו.
(ה) ולכן הזהיר ה' את העם שלֹא יָשׁוּב אֶל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאַשּׁוּר הוּא מַלְכּוֹ – כיון שבאותו זמן נגזר עליהם שימלוך עליהם מלך אשור, והטעם שנגזר עליהם כך, כִּי מֵאֲנוּ לָשׁוּב אל ה', והיו מוכרחים לעבוד את מלך אשור, ולא היה להם למרוד בו ולשלוח שליחים למלך מצרים.
(ו) אך הם לא שמעו לדבר ה', ושלחו שליחים למצרים, וְחָלָה חֶרֶב בְּעָרָיו – ומחמת כן באה חרבו של מלך אשור בעריהם, וְכִלְּתָה בַדָּיו וְאָכָלָה – וכילתה את הענפים, שהם אנשי העיר, ואכלה את הכל, וכל זה אירע להם מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם – מחמת שהלכו אחרי עצתם הרעה לשלוח שליחים למצרים, ולא שמעו בקול ה'.
