תְּנָן הָתָם – שנינו במשנה שם, בְּמסכת נְדָרִים (פה.), אשה האומרת לבעלה 'קוֹנָם שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לְפִיךָ' – יהא אסור עליך כקרבן כל מה שאני עושה, אֵין צָרִיךְ לְהָפֵר את נדרה, כיון שאינו חל כלל, מאחר והיא משועבדת לו, ואינה יכולה להקדיש את מעשי ידיה השייכים לבעלה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אף על פי שאינה יכולה להקדיש את מעשי הידים השייכים לבעל, מכל מקום יָפֵר את נדרה, כיון שאנו חוששים שֶׁמָּא תַּעְדִּיף עָלָיו יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ – תעשה עבורו מלאכה יותר מכדי חיובה [ולהלן יבואר מהם חיובי מלאכה של האשה], וסובר רבי עקיבא שהעודף הזה שייך לה, ויחול עליו ההקדש, ולכן יש לבעל להפר את הנדר כולו. אמנם חכמים סוברים שאף ההעדפה של מעשי ידיה שייכת לבעלה, ואין ההקדש חל על העודף, ולכן אינו צריך להפר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אמנם גם העודף של מעשי ידיה שייך לבעל, וכדעת חכמים, אך מכל מקום יָפֵר את נדרה, כיון שיש לחשוש שֶׁמָּא לאחר זמן יְגָרְשֶׁנָּה, וכאשר תהיה ברשות עצמה ויהיו מעשי ידיה שלה יחול הנדר, ויהיו מעשי ידיה אסורים עליו, וּתְהֵא אֲסוּרָה לַחֲזוֹר לוֹ, כיון שלא יוכל להזהר שלא להנות משום מלאכה שתעשה בבית.
וביארה הגמרא שם את טעמי המחלוקת שבמשנה, כִּי אֲתָא – כשבא האמורא רַבִּין מארץ ישראל לבבל אָמַר בביאור המחלוקת שבמשנה זו, הַעֲדָפָה שֶׁלֹּא עַל יְדֵי הַדְּחָק – אם עשתה האשה מעשי ידים העודפים על חיובה בלא שדחקה את עצמה, וכגון שהיא זריזה ובעלת מלאכה, כּוּלֵּי עַלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּבַעַל הָוְיָא – אין מחלוקת בדבר שההעדפה שייכת לבעל, תמורת מעה כסף שהוא חייב לתת לה בכל שבוע להוצאותיה, כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקת חכמים ורבי עקיבא היא בְּהַעֲדָפָה שֶׁעַל יְדֵי הַדְּחָק – בהעדפה שעשתה האשה על ידי שדחקה את עצמה לעשות מלאכה בקושי, רַבָּנָן סָבְרֵי – חכמים סוברים שהעדפה זו דְּבַעַל הָוְיָא – שייכת גם היא לבעל, ולכן אינו צריך להפר את נדרה, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר, שהעדפה שנעשתה על ידי הדחק לָאִשָּׁה הָוֵי – שייכת לאשה, ולכן הצריכו להפר את הנדר.
מברר הרי"ף את ההלכה בנידון זה: אִיכָּא מַאן דְּאָמַר – יש מי שאומר שהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, שהעדפה על ידי הדחק שייכת לאשה, ולכן עליו להפר את נדרה, וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – ויש מי שאומר שהֲלָכָה כְּרַבָּנָן, שהעדפה על ידי הדחק שייכת לבעל. ומכריע הרי"ף, וַאֲנָן סְבִירָא לָן – ואנו סוברים שהֲלָכָה כְּרַבָּנָן.
משנה
כפי שהתבאר לעיל, תקנו חכמים שמעשי ידי האשה שייכים לבעל, תמורת חיובו במזונותיה. משנתנו מבארת מה הם אותם 'מעשי ידים' שצריכה האשה לעשות לבעלה: וְאֵלּוּ מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעֲלָהּ, טוֹחֶנֶת את החיטים, וְאוֹפָה את הפת, וּמְכַבֶּסֶת את הבגדים, וּמְבַשֶּׁלֶת, וּמֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ, וּמַצַּעַת לוֹ את הַמִּטָּה, וְעוֹשָׂה בְּצֶמֶר – טווה עבורו צמר. הִכְנִיסָה לוֹ בנדוניה שִׁפְחָה אַחַת, הרי השפחה עושה במקומה חלק מהעבודות, ולכן האשה עצמה לֹא טוֹחֶנֶת, וְלֹא אוֹפָה, וְלֹא מְכַבֶּסֶת [אך אין האשה יכולה לומר שאותה שפחה תעשה את כל המלאכות במקומה, כיון שלאחר שהכניסה שפחה לבית נמצא שיש צורך לעשות מלאכה עבור שלשה בני אדם, ולא רק לשנים, ולכן יש צורך גם בעבודת השפחה וגם בעבודת האשה (גמרא)]. ואם הכניסה לו שְׁתַּיִם – שתי שפחות, אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת, וְאֵינָה מֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ. הכניסה לו שָׁלֹשׁ שפחות, אף אֵינָהּ מֻצַּעַת לוֹ אֶת הַמִּטָּה, וְאֵינָה עוֹשָׂה לוֹ בְּצֶמֶר. הכניסה אַרְבַּע שפחות, יוֹשֶׁבֶת בְּקַתַּדְרָא – יושבת לה בכסא מנוחה ואינה עושה שום מלאכה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִילּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת, כּוֹפָהּ – יכול הבעל לחייבה לַעֲשׂוֹת מלאכה בַּצֶּמֶר, כיון שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה את האשה לִידֵי זִמָּה.
גמרא
שנינו במשנה בכלל המלאכות שהאשה עושה לבעלה, שהיא טוחנת את החיטים, וסברה עתה הגמרא שמדובר בטחינה על ידי ריחיים המתגלגלים באמצעות זרם מים, ולכן תמהה הגמרא, טוֹחֶנֶת סַלְקָא דַּעְתָּךְ – וכי תעלה על דעתך שהאשה בעצמה טוחנת, והרי המים הם שמסובבים את הגלגלים וגורמים לטחינת החיטים. מתרצת הגמרא, אֶלָּא אֵימָא – אלא יש לומר בלשון המשנה 'מַטְחֶנֶת', כלומר, מכינה את צרכי הטחינה, שנותנת את החיטים במקום המיועד להם, וקולטת את הקמח הנטחן מהריחיים. וְאִי בָּעִית אֵימָא – ואם תרצה אתרץ לך באופן אחר, שכוונת המשנה לטחינה בְּרֵחַיָּא דְּיָדָא – בריחיים של יד, שהאשה עצמה טוחנת בהם.
שנינו במשנה, 'ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה' וכו'. אומרת הגמרא, מַתְנִיתִין דְּלֹא כְּרַבִּי חִיָּיא – משנתנו חולקת על דברי רבי חייא, דְּתָנֵי – שהרי כך שנה רַבִּי חִיָּיא בברייתא, אֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְיוֹפִי, וְאֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְבָנִים, וְתָנֵי – ועוד שנה רַבִּי חִיָּיא, אֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְתַכְשִׁיטֶיהָ, ולכן לדעת רבי חייא אין האשה חייבת לעשות מלאכות המכחישות את יופיה, כגון טחינה, אפייה, והנקת בנה (תוספות). וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא, הָרוֹצֶה שֶׁיְּעַדֵּן אֶת זיוה של אִשְׁתּוֹ, יַלְבִּישֶׁנָּה כְּלֵי [-בגדי] פִּשְׁתָּן, וְהָרוֹצֶה שֶׁיַּלְבִּין אֶת בִּתּוֹ, יַאֲכִילֶנָּה אֶפְרוֹחִים, וְיַשְׁקֶנָּה חָלָב, סָמוּךְ לְפִרְקָהּ – בימי נערותה.
