כא כִּ֤י נֹ֨כַח ׀ עֵינֵ֣י יְ֭הוָה דַּרְכֵי־אִ֑ישׁ וְֽכָל־מַעְגְּלֹתָ֥יו מְפַלֵּֽס׃ כב עֲֽוו͏ֹנֹתָ֗יו יִלְכְּדֻנ֥וֹ אֶת־הָֽרָשָׁ֑ע וּבְחַבְלֵ֥י חַ֝טָּאת֗וֹ יִתָּמֵֽךְ׃ כג ה֗וּא יָ֭מוּת בְּאֵ֣ין מוּסָ֑ר וּבְרֹ֖ב אִוַּלְתּ֣וֹ יִשְׁגֶּֽה׃
֍ ֍ ֍
(כא) כִּי נֹכַח עֵינֵי ה' דַּרְכֵי אִישׁ – האיש ההולך בדרך ישרה, ילך בדרך ה', שזו הדרך הישרה באמת, כי ה' הכין לו את הדרך הישרה על פי מצוות התורה, וְכָל מַעְגְּלֹתָיו מְפַלֵּס – וגם כאשר צריך האדם ללכת בדרך מעוגלת, המסובבת ומקיפה את הדרך הישרה, כגון שיש פעמים שצריך לנהוג לפנים משורת הדין, ויש פעמים שציוה ה' כהוראת שעה לעבור על אחת מהמצוות, כפי שעשה אליהו בהר הכרמל על פי נבואה, הרי ה' מפלס את דרכו שתוביל אותו בחזרה אל הדרך הישרה, ואינו תועה בדרכו.
(כב) ולעומת הצדיק שה' מוליך אותו בדרך ישרה, עֲווֹנֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע – הרשע מובל בדרכו העקומה והמוטעית על ידי עוונותיו, ולשון 'עוון' באה על עיוות השכל והדעת, והטעם שהוא טועה במחשבותיו, וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ, כלומר, כאשר התאוה מושכת אותו לעשות איזה חטא [ולשון 'חטא' באה על העבירה הנעשית בפועל], והוא פוחד מעונשי התורה, הרי הוא משתמש ב'עוון', שהוא עיוות המחשבה, ומפקפק ביסודות האמונה, או בשכר ועונש, וכל זה מחמת שהוא רוצה למלא את תאוותו ולחטוא, נמצא שחבלי תאוותו המושכים אותו אל החטא, הם התומכים את ה'עוון', שהוא עיוות המחשבה ופקפוק ביסודות האמונה בה'.
(כג) אמנם, כיון שאותו רשע חוטא פעמים רבות, ובכל פעם הוא משתמש במחשבות הכפירה כדי להתיר לעצמו את החטאים, הרי הוא נמשך לגמרי אחרי המינות והכפירה, עד שלבסוף הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר, כי כאשר יפחידוהו בעונשי ה' על חטאיו לא יקבל את תוכחות המוסר כלל, ואפילו כאשר יגיעו עליו עונשי ה' בפועל, לא יחזור בתשובה, וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה – ושגיאתו תהיה בכך שינהג כאויל, שהוא המטיל ספק בכל דבר [ו'אויל' הוא מאותיות 'אולי'], וגם כאשר יתייסר על חטאיו יפקפק ויסתפק שמא באו עליו היסורים והעונשים בדרך מקרה, ולכן לא יקבל מוסר כל ימיו, עד שימות בחטאיו.
