אשה המניקה את בנה, והתגרשה או התאלמנה, אסורה מדרבנן להנשא לאדם אחר, מחשש שתתעבר ויתעכר חלבה ולא תוכל להניק, ואותו אדם לא ידאג לבריאותו של התינוק, ולא יקנה עבורו ביצים וחלב הנצרכים לו, ויזיק הדבר לתינוק. הגמרא מביאה ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אשה מֵנִיקָה, שֶׁמֵּת בַּעֲלָהּ בְּתוֹךְ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ ללידת התינוק, הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לאחר, וְאפילו לֹא תִּתְאָרֵס [-תתקדש] עַד שיעברו עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ מהלידה, שזהו שיעור הזמן שצריך התינוק לינק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ לאחר הלידה, כיון שהוא סובר שלאחר שמונה עשר חודשים כבר אין היניקה מוכרחת כל כך לבריאותו של התינוק. פוסק הרי"ף: וְקַיְּימָא לָן בְּהָא – ומקובל בידינו שההלכה בנידון זה היא כְּרַבִּי מֵאִיר, והטעם לכך, דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – כיון שרב ושמואל אמרו שניהם דין זה, אשה מניקה, צְרִיכָה לְהַמְתִּין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ עד שתנשא לאחר, ועשרים וארבעה חודשים אלו הם חוּץ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ התינוק, וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ, והיינו כשיטת רבי מאיר. וַאֲפִילּוּ נָתְנָה בְּנָהּ לְמֵנִיקָה אחרת, אוֹ גּוֹמַלְתּוֹ – גמלה את התינוק מיניקתו לאחר שהתאלמנה, והרי הוא ניזון מדברים אחרים, מכל מקום אֲסוּרָה היא לִינָּשֵׂא עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, כיון שחוששים אנו שמא אותה מינקת שקיבלה את התינוק תחזור בה, וכן חוששים שמא תגמול האם את בנה קודם הזמן הראוי לגמילתו מחמת רצונה להנשא לאחר. אֲבָל אִם מֵת התינוק, מוּתָּר לה להנשא לאחר, אף שלא עברו עשרים וארבעה חודש ללידתו. מַר בַּר רַב אַשִׁי נחלק על דין זה ואָמַר, אֲפִילּוּ מֵת התינוק, נַמִּי אָסוּר – גם כן אסורה היא להנשא, והטעם לכך, כיון שיש לחשוש דִּילְמָא קָטְלָא לֵיהּ – שמא תהרוג את התינוק בכוונה, וְאָזְלָא וּמִינַּסְבָא – כדי שתוכל ללכת ולהנשא לאחר. ומסייעת לכך הגמרא, הֲוָה עוּבְדָּא – אירע מעשה שהתאלמנה האשה והיה לה בן יונק, וַחֲנַקְתֵּיהּ – וחנקה אותו והרגתו, כדי שתוכל להנשא. דוחה הגמרא את הראיה ואת הדין, וְלֹא הִיא – ואין הדבר כן, אלא אין חוששים שמא תמית האם את בנה, והמעשה שהיה אינו ראיה, כיון שהַהִיא – אותה אשה שעשתה כן, שׁוֹטָה הֲוָת – היתה שוטה, דְּלֹא חַנְקֵי נָשֵׁי לִבְנֵיהֶם – שאין אשה בת דעת עשויה לחנוק ולהרוג את בנה רק כדי שתוכל להנשא קודם שיגמל.
הגמרא מביאה עתה ברייתא המבארת את דיניה של אשה מינקת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הֲרֵי שֶׁנָּתְנוּ לָהּ בֵּן לְהָנִיק בשכר, צריכה היא להניק רק אותו, ולכן הֲרֵי זוֹ לֹא תָּנִיק עִמּוֹ אֶת בְּנָהּ, וְלֹא את בֶּן חֲבֶרְתָּהּ. פָּסְקָה קִימְעָא – אפילו אם הקציבו לה מזונות מועטים, אוֹכֶלֶת הַרְבֵּה – צריכה היא לאכול הרבה, כדי שיהיה לה די חלב עבור התינוק היונק. וְלֹא תֹּאכַל עִמּו – בתקופה זו שהיא מניקה אותו לא תאכל דְּבָרִים הָרָעִים להנקה.
מבארת הגמרא את הברייתא, ששנינו בה שגם אם פָּסְקָה קִימְעָא, אוֹכֶלֶת הַרְבֵּה, מבררת הגמרא, מֵהֵיכָא – מהיכן היא נוטלת את אותם מאכלים יתירים. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, מִשֶּׁלָּהּ.
עוד שנינו בברייתא, 'וְלֹא תֹּאכַל עִמּו דְּבָרִים הָרָעִים'. מבררת הגמרא, כְּגוֹן מַאי – אילו מאכלים נחשבים כרעים ומזיקים למינקת. אָמַר רַב כַּהֲנָא, קִישּׁוּת – קישואים [-מלפפונים], וַחֲזִיז – שחת, והיינו העשבים של זרע התבואה, וַאֲדָמָה. אַבַּיֵּי אָמַר, אֲפִילּוּ קָרָא – דלעת, וַחֲבוּשָׁא – חבוש. רַב פָּפָּא אָמַר, אֲפִילּוּ קוֹרָא – החלק הרך הגדל בדקל, וְכוּפְרֵי – תמרים קטנים, שעדיין לא גדלו כל צרכם. רַב אַשִׁי אָמַר, אֲפִילּוּ שַׁמְכֵּי [להלן יבואר מה הם], וְשִׁכְרָא – ושיכר, וְהַרְסָנָא – דגים המטוגנים בקמח וציר ושומן שלהם, ומבארת הגמרא מדוע אין לה לאכול מהם, מִינַּיְיהוּ פַּסְקֵי חֲלָבָא – יש מאותם מינים כאלו המפסיקים את החלב לגמרי, וּמִינַּיְיהוּ עַכְרֵי חֲלָבָא – ויש מהם המעכירים את החלב, מבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'שַׁמְכֵּי', בְּצָלִים גְּדוֹלִים.
הגמרא מבררת עתה את חיובה של האשה להניק את בנה: אָמַר רַב הוּנָא, בָּדִיק לָן רַב הוּנָא בַּר חִינְנָא – רב הונא בר חיננא בדק את בקיאותנו בשאלה זו ששאל, הִיא אוֹמֶרֶת שרצונה לְהָנִיק, וְהוּא – הבעל, אוֹמֵר שֶׁלֹּא לְהָנִיק, לָהּ שׁוֹמְעִין, צַעֲרָא דִּידָהּ הוּא – כיון שהצער הוא שלה, שמצטערת מחמת ריבוי החלב. הוּא אוֹמֵר לְהָנִיק, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לְהָנִיק, מַהוּ – מה הדין, האם יכול הוא להכריחה להניק או לא. וּפָשִׁיטְנָא לֵיהּ – ופשטנו והשבנו לו תשובה לשאלה זו, כָּל הֵיכָא דְּהִיא לָאו אוֹרְחַהּ – בכל מקום שאין דרך בני משפחתה להניק, מחמת חשיבותם, אלא מוסרים את ילדיהם למינקת, לָהּ שַׁמְעִינָן – שומעים לה. המשיך רב הונא בר חיננא ושאל אותם, הִיא אוֹרְחָה – באופן שדרך בני משפחתה להניק את בניהם, וְהוּא לַאו אוֹרְחֵיהּ – ודרך נשות בני משפחתו שלא להניק, מחמת חשיבותם, והיא רוצה שלא להניק, והוא רוצה שתניק, מַאי – מה הדין, האם יכול הוא לחייבה להניק. וּפָשִׁיטְנָא לֵיהּ – ופשטנו לו גם ספק זה, אשה הנישאת לבעל, עוֹלָה עִמּו להיות חשובה כמותו, אף על פי שאין משפחתה חשובה כל כך, וְאֵינָה יוֹרֶדֶת עִמּו, אם משפחתו חשובה פחות ממשפחתה, ולכן אף על פי שבאופן שאין דרך בני משפחתה להניק אינה חייבת להניק, הרי גם באופן שדרך בני משפחתה להניק, אם אין דרך נשות משפחתו להניק, אינו יכול לחייבה להניק, כיון שעולה היא עמו לנהוג בחשיבות כדרך בנות משפחתו, שאינן מניקות בעצמן.
