יח וּבָ֖אוּ־שָׁ֑מָּה וְהֵסִ֜ירוּ אֶת־כָּל־שִׁקּוּצֶ֛יהָ וְאֶת־כָּל־תּֽוֹעֲבוֹתֶ֖יהָ מִמֶּֽנָּה׃ יט וְנָֽתַתִּ֤י לָהֶם֙ לֵ֣ב אֶחָ֔ד וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י לֵ֤ב הָאֶ֨בֶן֙ מִבְּשָׂרָ֔ם וְנָֽתַתִּ֥י לָהֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר׃ כ לְמַ֨עַן֙ בְּחֻקֹּתַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֣וּ אֹתָ֑ם וְהָֽיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַֽאֲנִ֕י אֶֽהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵֽאלֹהִֽים׃
֍ ֍ ֍
(יח) וּבָאוּ שָׁמָּה בזמן בנין בית המקדש השני, וְהֵסִירוּ אֶת כָּל שִׁקּוּצֶיהָ, ודבר זה התקיים על ידי אנשי כנסת הגדולה, שביטלו את היצר הרע של עבודה זרה, וְאֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ יסירו מִמֶּנָּה, וזה יהיה לעתיד לבוא, שאז יתבטל גם היצר הרע של העריות, ושאר התועבות.
(יט) והנה סיבת החטאים עתה היא כיון שרוח האדם מעלה דמיונות וציורים מעמקי הנפש אל פני הלב, ורובם נוטים לרעה, מחשבות של תאוות ומידות רעות, ואילו השכל מצייר ללב ציורים של דברים טובים וראויים, והלב, שהוא הכוח המושל על הגוף וכוחותיו, נמצא במלחמה בין הטוב לרע, וכאילו יש לאדם שני לבבות, האחד מושכו לרע והשני מושכו לטוב, אבל לעתיד לבוא לא יהיה כן, וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד, שיטה את האדם רק אל עשיית הטוב, כעצת השכל, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, שתעלה על ליבם רק ציורים טובים ומחשבות ראויות, של ענוה וקדושה ויראת חטא, וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם, כי עד עתה היה ליבם קשה כאבן, שקשה לחרוט עליה, וכך לא נחרטו עליה הענינים האלוהיים, וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר, שניתן לחקוק עליו ציורי מוסר וחכמה, ודברי קדושה ורוחניות.
(כ) לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ, וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם, כי לא יעכבם היצר הרע, ועל ידי כן וְהָיוּ לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים, להשרות שכינתי עליהם.
