א כְּדַבֵּ֤ר אֶפְרַ֨יִם֙ רְתֵ֔ת נָשָׂ֥א ה֖וּא בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֶּאְשַׁ֥ם בַּבַּ֖עַל וַיָּמֹֽת׃ ב וְעַתָּ֣ה ׀ יוֹסִ֣פוּ לַֽחֲטֹ֗א וַיַּֽעֲשׂ֣וּ לָהֶם֩ מַסֵּכָ֨ה מִכַּסְפָּ֤ם כִּתְבוּנָם֙ עֲצַבִּ֔ים מַֽעֲשֵׂ֥ה חָֽרָשִׁ֖ים כֻּלֹּ֑ה לָהֶם֙ הֵ֣ם אֹֽמְרִ֔ים זֹֽבְחֵ֣י אָדָ֔ם עֲגָלִ֖ים יִשָּׁקֽוּן׃ ג לָכֵ֗ן יִֽהְיוּ֙ כַּֽעֲנַן־בֹּ֔קֶר וְכַטַּ֖ל מַשְׁכִּ֣ים הֹלֵ֑ךְ כְּמֹץ֙ יְסֹעֵ֣ר מִגֹּ֔רֶן וּכְעָשָׁ֖ן מֵֽאֲרֻבָּֽה׃
֍ ֍ ֍
פרק יג (א) כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם – הרי בשעה שאמר ירבעם בן נבט משבט אפרים לעבוד את העגלים, היה זה מחמת רְתֵת – פחד שהיה לו, נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל – כיון שהיה הוא נשיא בישראל, ופחד שכאשר יעלו ישראל לרגל לירושלים ישובו למלך יהודה, ויהרגוהו, והגם שעשה את העגלים ועבדם מחמת פחדו זה, וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל – היה הדבר נחשב לו לאשמה על שעבד עבודה זרה, וַיָּמֹת – והרגוהו העם כעונש על כך.
(ב) וְעַתָּה, אחרי שהרגוהו העם כעונש על חטא זה, יוֹסִפוּ לַחֲטֹא בעוון זה ממש, ובאופן חמור יותר, כי עד עתה המלך הוא שעשה את העבודה זרה, והוא היה המכריח את העם לעבוד לעגלים, ואילו עתה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם העם מעצמם את המַסֵּכָה, ועשאוה מִכַּסְפָּם, כִּתְבוּנָם – ועשאוה כפי הבנתם ורצונם, עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה – הפסל העשוי כולו מעשה חרש, לָהֶם הֵם אֹמְרִים – כאילו אומרים הפסלים לאותם אנשים הבאים לעובדם, זֹבְחֵי אָדָם – וכי ראוי הדבר שאותם שהרגו את המלך ואנשיו כעונש על כך שעבדו עבודה זרה, עֲגָלִים יִשָּׁקוּן – יבואו כעת לנשק את העגלים ולעובדם, והרי בכך הם מוכיחים שהריגת המלך לא היתה כדין, אלא כרצח חינם.
(ג) לָכֵן ייענשו בכך שיִהְיוּ כַּעֲנַן בֹּקֶר – כמו ענן הבא בבוקר, ונדמה שהוא מביא עמו גשמי ברכה, ולאחר זמן הוא כלה והולך לו, כך לא תבוא אליהם הטובה והברכה, וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ – וגם אם תגיע אליהם איזו טובה, יהא זה כטל הממהר להסתלק, ומלבד מניעת הטובה תבא אליהם הגלות כעונש, ובתחילה יהיה זה כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן – כדרך שהרוח נושאת מהגורן את המוץ, שהוא הפסולת של התבואה, כך ייגלו בתחילה רק הרשעים, והטובים יישארו, וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה – ולבסוף יהיה זה כעשן היוצא מהארובה, שהרוח נושאת את כולו, וכך יִגְלוּ לבסוף כולם, צדיקים ורשעים.
