משנה
משנתנו ממשיכה לפרט את חיובי הבעל לאשתו: נוֹתֵן לָהּ הבעל לאשתו מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ – לדברים קטנים שהיא צריכה לקנות לעצמה. ואף שבכל ימות השבוע יכול הוא שלא לאכול עמה, אלא לתת לה את מאכליה על ידי שליש, וְאוֹכֶלֶת עִמּוֹ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת, שהוא ליל עונה. וְאִם אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ – מוֹתָר מעשה ידיה, שֶׁהוֹתִירָה ועשתה יותר ממה שהיא חייבת, שייך לה.
עתה מבארת המשנה מה הוא שיעור חיוב האשה במעשי ידיה: וּמַה הִיא עוֹשָׂה לוֹ – מה שיעור המלאכה שצריכה האשה לעשות, טווה היא צמר במִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים חוטי שְׁתִי בְּארץ יְהוּדָה, שֶׁהֵן משקל עֶשֶׂר סלעים בַּגָּלִיל, לפי שהמשקולות של ארץ יהודה היו כפולות משל ארץ הגליל, אוֹ מִשְׁקַל עֶשֶׂר סְלָעִים חוטי עֵרֶב בְּארץ יְהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשְׂרִים סלעים בַּגָּלִיל, לפי שהקושי לטוות חוטי 'שתי' הוא כפול מטוויית חוטי 'ערב', כיון שחוטי ה'ערב' עבים יותר וטווייתן קלה יותר. וְאִם הָיְתָה האשה מֵנִיקָה, פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֶׂה יָדֶיהָ – מפחיתים לה מחיוב מעשה ידים, וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ.
עתה חוזרת המשנה לענין שהתבאר במשנה הקודמת, לגבי המשרה את אשתו על ידי שליש, מהו שיעור המזונות שעליו לתת לה, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן נאמרו שיעורי מזונות אלו, כפי שהתבארו במשנה לעיל, בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. אֲבָל בִּמְכוּבָּד, חייב לתת לה הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדו.
גמרא
שנינו במשנה, 'ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת'. מבררת הגמרא, מַאי 'אוֹכֶלֶת', ומביאה בזה הגמרא מחלוקת, רַב נַחְמָן אָמַר, אוֹכֶלֶת מַמָּשׁ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, זהו כינוי לתַּשְׁמִישׁ, כְּדִכְתִיב – כמו שנאמר (משלי ל כ) 'כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת, אָכְלָה וּמָחֲתָה פִּיהָ, וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן'. פוסק הרי"ף, וְקַיְּימָא לָן – ומקובל בידינו שהלכה כְּרַב נַחְמָן בְּדִינֵי.
אָמַר רַב הוּנָא, מִנַיִן לְאַכְסְנַאי – מהיכן יש ללמוד דין זה, לגבי אדם המתארח עם אשתו בבית אחרים, שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי אלקנה וחנה (שמואל א', א יט) 'וַיַּשְׁכִּימוּ בַּבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה', וַיָּשׁוּבוּ וַיָּבוֹאוּ אַל בֵּיתָם הָרָמָתָה, וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ', ויש לדייק מהפסוק שרק הַשְׁתָּא – עתה, שהגיעו לביתם, אִין, אבל מֵעִיקָּרָא, כשהיו במשכן שילה, והתארחו בבית אחרים, לֹא.
שנינו במשנה, 'וְאִם הָיְתָה מֵנִיקָה, פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּמוֹסִיפִין עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ'. דָּרַשׁ רַבִּי עוּלָא רַבָּא [-הגדול], אַפִּתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה – בפתח בית הנשיא, הלכה זו, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שאֵין אָדָם זָן – אין האב חייב לזון את בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הקְטַנִּים, אֲבָל זָן אוֹתָם כשהם קְטַנֵּי קְטַנִּים, וְעַד כַּמָּה – עד איזה גיל נחשבים הם קטני קטנים, שחייב האב לפרנסם, עַד שיהיו בְּנֵי שֵׁשׁ. כִּדְאָמַר רַב אַסִי, קטן בֶּן שֵׁשׁ, יוֹצֵא בְּעֵרוּב אִמּוֹ, שאם הניח אביו עירוב תחומין לצד מזרח, והניחה אמו עירוב תחומין לצד מערב, נכלל הוא בעירוב תחומין שהניחה עמו, כיון שעדיין הוא צריך לה, וכשם שחייב הוא לזון את אשתו, חייב הוא לזון את הילדים בגיל זה הזקוקים לה. מַתְנִיתִין מְסַיַּיע לֵיהּ – ומשנתנו מסייעת לדין זה, דִּתְנַן במשנתנו, אִם הָיְתָה האשה מֵנִיקָה, פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ, ואִיתְּמַר – ושנינו על כך מימרא זו, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בביאור משנתנו, שמוֹסִיפִין לָהּ יַיִן, כיון שֶׁהַיַּיִן יָפֶה לֶחָלָב, הרי שמשום צורך הבן בחלב חייב האב להוסיף מזונות לאמו, והיינו כיון שחייב האב לפרנס את בניו בקטנותם, כל זמן שהם זקוקים לאמם.
הדרן עלך אף על פי
