(טו) וַיָּ֣קָם שְׁמוּאֵ֗ל וַיַּ֛עַל מִן־הַגִּלְגָּ֖ל גִּבְעַ֣ת בִּנְיָמִ֑ן וַיִּפְקֹ֣ד שָׁא֗וּל אֶת־הָעָם֙ הַנִּמְצְאִ֣ים עִמּ֔וֹ כְּשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת אִֽישׁ׃ (טז) וְשָׁא֞וּל וְיֽוֹנָתָ֣ן בְּנ֗וֹ וְהָעָם֙ הַנִּמְצָ֣א עִמָּ֔ם יֹֽשְׁבִ֖ים בְּגֶ֣בַע בִּנְיָמִ֑ן וּפְלִשְׁתִּ֖ים חָנ֥וּ בְמִכְמָֽשׂ׃ (יז) וַיֵּצֵ֧א הַמַּשְׁחִ֛ית מִמַּֽחֲנֵ֥ה פְלִשְׁתִּ֖ים שְׁלֹשָׁ֣ה רָאשִׁ֑ים הָרֹ֨אשׁ אֶחָ֥ד יִפְנֶ֛ה אֶל־דֶּ֥רֶךְ עָפְרָ֖ה אֶל־אֶ֥רֶץ שׁוּעָֽל׃ (יח) וְהָרֹ֤אשׁ אֶחָד֙ יִפְנֶ֔ה דֶּ֖רֶךְ בֵּ֣ית חֹר֑וֹן וְהָרֹ֨אשׁ אֶחָ֤ד יִפְנֶה֙ דֶּ֣רֶךְ הַגְּב֔וּל הַנִּשְׁקָ֛ף עַל־גֵּ֥י הַצְּבֹעִ֖ים הַמִּדְבָּֽרָה׃ (יט) וְחָרָשׁ֙ לֹ֣א יִמָּצֵ֔א בְּכֹ֖ל אֶ֣רֶץ יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־אָמְר֣וּ פְלִשְׁתִּ֔ים פֶּ֚ן יַֽעֲשׂ֣וּ הָֽעִבְרִ֔ים חֶ֖רֶב א֥וֹ חֲנִֽית׃ (כ) וַיֵּֽרְד֥וּ כָל־יִשְׂרָאֵ֖ל הַפְּלִשְׁתִּ֑ים לִ֠לְטוֹשׁ אִ֣ישׁ אֶת־מַֽחֲרַשְׁתּ֤וֹ וְאֶת־אֵתוֹ֙ וְאֶת־קַרְדֻּמּ֔וֹ וְאֵ֖ת מַחֲרֵֽשָׁתֽוֹ׃ (כא) וְֽהָיְתָ֞ה הַפְּצִ֣ירָה פִ֗ים לַמַּֽחֲרֵשֹׁת֙ וְלָ֣אֵתִ֔ים וְלִשְׁלֹ֥שׁ קִלְּשׁ֖וֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּ֑ים וּלְהַצִּ֖יב הַדָּרְבָֽן׃
֍ ֍ ֍
עתה, לאחר שהוכיח שמואל את שאול על הנהגתו, יסופר כיצד על אף שהיו ישראל מתי מספר וחלושי כח ויכולת נגד הפלישתים, עזרם ה' וניצחום בדרך נס: (טו) וַיָּקָם שְׁמוּאֵל, ושאול המלך עמו, וַיַּעַל מִן הַגִּלְגָּל אל גִּבְעַת בִּנְיָמִן, ששם היה יונתן עם אלף איש. ובדרך הטבע היה כחם של ישראל חלש מאד כנגד הפלישתים, מארבעה טעמים: א. וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ, והיו רק כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ, ואילו ארבע מאות האחרים שהיו שם, ברחו.
(טז) ב. וְשָׁאוּל וְיוֹנָתָן בְּנוֹ, וְהָעָם הַנִּמְצָא עִמָּם – אותם שש מאות איש, יֹשְׁבִים בְּגֶבַע בִּנְיָמִן, וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בְמִכְמָשׂ, מקום מלכות שאול, הרי שעדיין לא התחילה המלחמה וכבר היו הפלישתים חונים בקרית המלכות, וסמוכים מאד לגבעת בנימין, מקום שאול ומעט חייליו.
(יז) ג. שכבר נפוצו הפלישתים על הארץ, להכות בישראל, וַיֵּצֵא הַמַּשְׁחִית מִמַּחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, וייחלקו לשְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, הָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה אֶל דֶּרֶךְ עָפְרָה, אֶל אֶרֶץ שׁוּעָל.
(יח) וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ בֵּית חֹרוֹן, וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ הַגְּבוּל הַנִּשְׁקָף עַל גֵּי הַצְּבֹעִים [-מקום נחשי האפעה], הַמִּדְבָּרָה.
(יט) ד. לא היתה לישראל כל דרך להילחם בפלישתים, כי לא היו להם כלי מלחמה כלל, והטעם לכך, וְחָרָשׁ – אומן להכנת כלי ברזל, לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים, פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית להלחם בנו, וכיון שהם שלטו על ישראל באותו זמן, לא הניחו לשום אדם מישראל לעסוק בחרשות ברזל.
(כ) וכאשר היו צריכים חרש לעבודת האדמה, וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל אל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ – להשחיז ולחדד, אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ – לחרישת האדמה, וְאֶת אֵתוֹ – לחפירת האדמה, וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ – גרזן, לחטיבת עצים, וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ – את כלי האומנות העשוי ברזל, לשון "חָרַשׁ עֵצִים".
(כא) ובאותה תקופה, מי שלא היה יכול לרדת אל הפלישתים לחדד את כלי עבודתו העשויים ברזל, וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים – היו משתמשים בכלי שיש לו הרבה פיות ['פצירה' לשון ריבוי, 'פים' לשון פיות, וכאילו נאמר 'פיות רבים'] לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים – ללטש בו את כלי האומנות העשויים ברזל ואת האתים, וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן – ולחדד את כלי הברזל בעל שלש השיניים ומכונה 'קלשון', וּלְהַקַּרְדֻּמִּים – ולחדד את הגרזנים, וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן – לחדד את המחט שבראש המקל שמוליכים בו את הבהמות, ומחט זו מכונה 'דרבן', ויש צורך להציבה ביושר באותו מקל.
