הגמרא ממשיכה לדון בענין זכות הבנות לקבל נדוניה מנכסי אביהם שמת: רב שלח לרבי איגרת שלום, ותָּלָה לֵיהּ רַב לְרַבִּי שאלה זו בֵּינֵי חִיטֵּי – בין השורות, אדם שמת והניח בנים ובנות, שהדין הוא שהבנים יורשים אותו והבנות ניזונות מנכסיו ונוטלות נדוניה מנכסיו כשהן באות להנשא, הָאַחִים שֶׁשִּׁעְבְּדוּ – ושעבדו האחים את הקרקעות לאחרים, מַהוּ – מה דין הבנות, האם יכולות הן להוציא את הנכסים מיד המחזיקים בהם כדי לגבות מהם את מזונותיהן ונדונייתן, או לא. באותו זמן שבאה איגרתו של רב לפני רבי, הֲוָה יָתִיב רַבִּי חִיָּיא קַמֵּיהּ – היה רבי חייא יושב לפני רבי, אָמַר לֵיהּ – שאל רבי חייא את רבי, באיזה אופן הסתפק רב, האם באופן שמָכְרוּ האחים את הנכסים לאחרים, והבנות רוצות להוציא את הנכסים מיד הלקוחות, אוֹ באופן שרק מִשְׁכְּנוּ האחים את הנכסים תמורת הלוואה, ורוצות הבנות להשתמש בנכסים, ובכך להפקיע את שעבודו של המלוה. אָמַר לֵיהּ רבי לרבי חייא, מַאי נַפְקָא לָךְ מִינֵּיהּ – מה החילוק לאיזה אופן התכוון רב בשאלתו, והרי לענין הדין אין חילוק ביניהם, אלא בֵּין אם מָכְרוּ האחים ובֵין אם מִשְׁכְּנוּ, מוֹצִיאִין מיד הלקוחות או משעבוד המלוה לְצורך פַּרְנָסָה – נדוניה עבור הבנות, כיון שסכום זה הוא קצוב וידוע מראש, ויכולים בני אדם להזהר ולא לקנות או לקבל כמשכון את הקרקעות האחרונות של האחים, אלא להשאיר מקום לבנות לגבות את נדונייתן, ואם לא נזהר הלקוח או המלוה וקיבל מהאחים קרקע באופן שלא נשאר לבנות מהיכן לגבות את נדונייתן, הרי הוא הפסיד לעצמו, והבנות גובות ממנו, וְאֵין מוֹצִיאִין מהלקוחות או מהמלוה לִמְזוֹנוֹת הבנות, לפי שסכום המזונות אינו דבר קצוב וקבוע, ואין אפשרות להזהר ולהשאיר קרקעות ביד האחים בסכום המזונות, מאחר ואינו ידוע, ולכן אין הלקוחות או המלוים מפסידים, ואין הבנות יכולות לגבות ממה שבידם, או ממה שמשועבד להם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין לצורך פרנסה ובין לצורך מזונות, אֵין מוֹצִיאִין.
פוסק הרי"ף: וְלֵיתָא לִדְרַבִּי יוֹחָנָן – ואין הלכה כרבי יוחנן, דְּקַיְימָא לָן – כיון שאנו פוסקים הלכה כְּרַבִּי, דְּאָמַר, מוֹצִיאִין לְפַרְנָסָה, וְאֵין מוֹצִיאִין לִמְזוֹנוֹת, ורבי יוחנן לא ידע שכך פסק רבי, ואם היה יודע זאת, היה חוזר בו מדבריו (רשב"א).
אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, מִי שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי בָּנוֹת וּבֵן, והבן יורש את הנכסים והבנות ניזונות ונוטלות פרנסתן מהירושה, וְקָדְמָה הָרִאשׁוֹנָה ונישאה, וְנָטְלָה לנדונייתה עִישּׂוּר נְכָסִים מנכסי הירושה, וְלֹא הִסְפִּיקָה השְׁנִיָּה להנשא ולִגְבּוֹת נדונייתה, עַד שֶׁמֵּת הַבֵּן, וכעת נפלו הנכסים כולם לפני שתי הבנות, והנידון הוא האם נוטלת השניה עישור נכסים כמו שנטלה הראשונה, וחולקות בשאר, או שמאחר וכל הנכסים עתה בחזקתן אין השניה נוטלת לנדונייתה כלום, אלא שתיהן חולקות בכל הנכסים בשוה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁנִיָּה וִיתְּרָה – הפסידה, שלא תיטול עישור נכסים כמו שנטלה אחותה, אלא תקבל את חלקה בירושה, ומתוך חלקה תשתמש לנדונייתה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא, הרי הלכה גְּדוֹלָה ומחודשת יותר מִזּוֹ אָמְרוּ חכמים, שמוֹצִיאִין מהלקוחות נכסים לְפַרְנָסָה, וְאֵין מוֹצִיאִין לִמְזוֹנוֹת, הרי שאפילו אם היו האחים מוכרים את הנכסים לאחרים, היתה הבת מוציאה מהם דמי נדונייתה, וְאַתְּ אָמַרְתְּ שְׁנִיָּה וִיתְּרָה – וכי אפשר לומר שבאופן שהנכסים עצמם קיימים בעין, תפסיד השניה, הלא בודאי יש לה עדיין זכות לקבל דמי נדונייתה מהנכסים, ורק במותר הנכסים תחלוקנה שתי הבנות.
פוסק הרי"ף: וּמִסְתַּבְּרָא לָן דַּהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בְּהָא – ומסתבר שיש לפסוק הלכה כרבי יוחנן במחלוקת זו, שהבת השניה הפסידה, וכטעם שביארה הגמרא, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא רֵיוַח בֵּיתָא – כיון שיש לה כעת רווח גדול, שקיבלה מחצית מהירושה, ואינה זקוקה לקבל עישור נכסים לנדוניה, והטעם שיש לפסוק כן, דְּהָא רַב אַשִּׁי, דְּהוּא בַּתְרָא – שהוא אמורא מאוחר יותר, הָכִי סְבִירָא לֵיהּ – כך הוא סובר, כדברי רבי יוחנן, דְּאַמְרִינָן – שהרי אמרו בגמרא לגבי נידון זה, אָמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אַשִּׁי, אֶלָּא מֵעַתָּה – לפי טעם זה שאמר רבי יוחנן, שכיון שיש לה כעת רווח גדול מהירושה אינה נוטלת עישור נכסים לנדונייתה, אַשְׁכַּחְתְּ מְצִיאָה בְּעָלְמָא – אם מצאה אחת הבנות מציאה גדולה, דְּאִיכָּא רֵיוַח בֵּיתָא – שיש לה כעת רווח גדול שהיא יכולה להתפרנס ממנו ואינה זקוקה לעישור הנכסים, הָכִי נַמִּי דְּלֹא יַהֲבִינָן לָהּ עִישּׂוּר נִכְסֵי – האם גם באופן זה יהיה הדין שאותה בת מפסידה את זכותה לקבל עישור נכסים מנכסי אביה, והרי אין זה מסתבר כל.
אָמַר לֵיהּ – השיבו לו רב אשי, אֲנָא – הטעם שאני אמרתי, שאם יש לה רווח גדול אינה נוטלת עישור נכסים, רֵיוַח בֵּיתָא מֵהַנְהוּ נִכְסֵי קָאָמֵינָא – אמרתי זאת רק כאשר הרווח שיש לה הוא מאותם נכסים עצמם, שמהם רוצה היא לגבות עישור נכסים, ונפלו הנכסים עצמם לפניה בירושה, אבל כאשר הרווח הגיע אליה ממקום אחר, כגון שמצאה מציאה, אין אומרים כן. ועל כל פנים מכך שביאר רב אשי את טעמו של רבי יוחנן, מוכח שהוא סובר כמותו, ולכן יש לפסוק כן את ההלכה. אֲבָל בִּירוּשַׁלְמִי פָּסַק הֲלָכָה כְּרַבִּי חֲנִינָא, שנוטלת הבת השניה גם היא עישור נכסים, ואחר כך חולקים, דְּגַרְסִינָן הָתָם – שהרי כך למדנו שם, מִי שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי בָּנוֹת וּבֵן אֶחָד, וְנָטְלָה הָרִאשׁוֹנָה עִישּׂוּר נְכָסִים, וּמֵת הַבֵּן והוריש את כל הנכסים לשתי אחיותיו, רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר, אַף הַשְּׁנִיָּה נוֹטֶלֶת עִישּׂוּר נְכָסִים, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. אָמַר רַבִּי טָבִי בְּשֵׁם רַבִּי יֹאשִׁיָּה, טַעֲמָא [-טעמו] דְּרַבִּי חֲנִינָא, אִם מִן הַמְשׁוּעְבָּדִין גּוֹבָה, לֹא כָּל שֶׁכֵּן שתגבה מֵהנכסים שלְּפָנֶיהָ, והיינו כטעם המובא גם בסוגייתנו, בבבלי. ומבאר הירושלמי את ההלכה, רַבִּי זְעֵירָא בְּעָא קוֹמִי – שאל לפני רַבִּי אַסִּי, הֵיךְ עָבְדִין עוּבְדָּא – כיצד יש לנהוג למעשה, אָמַר לֵיהּ רבי אסי, כְּרַבִּי חֲנִינָא. וְכֵן נָפַק עוּבְדָּא – וכן יצא רבי זעירא ועשה מעשה כְּרַבִּי חֲנִינָא.
