א לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ב יְֽהוָ֗ה בְּעָזְּךָ֥ יִשְׂמַח־מֶ֑לֶךְ וּ֝בִישׁ֥וּעָתְךָ֗ מַה־יָּ֥גֶל מְאֹֽד׃ ג תַּֽאֲוַ֣ת לִ֭בּוֹ נָתַ֣תָּה לּ֑וֹ וַֽאֲרֶ֥שֶׁת שְׂ֝פָתָ֗יו בַּל־מָנַ֥עְתָּ סֶּֽלָה׃ ד כִּֽי־תְ֭קַדְּמֶנּוּ בִּרְכ֣וֹת ט֑וֹב תָּשִׁ֥ית לְ֝רֹאשׁ֗וֹ עֲטֶ֣רֶת פָּֽז׃ ה חַיִּ֤ים ׀ שָׁאַ֣ל מִ֭מְּךָ נָתַ֣תָּה לּ֑וֹ אֹ֥רֶךְ יָ֝מִ֗ים עוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ ו גָּד֣וֹל כְּ֭בוֹדוֹ בִּישֽׁוּעָתֶ֑ךָ ה֥וֹד וְ֝הָדָ֗ר תְּשַׁוֶּ֥ה עָלָֽיו׃
֍ ֍ ֍
פרק כא
במזמור זה יתאר את הצלחותיו של דוד המלך, מיום שנמשח למלכות, את הבטחת ה' שתהיה המלכות ירושה לבניו אחריו, ואת ניצחונותיו על אויביו:
(א) לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד.
(ב) אף על פי שאין המלך שמח בעוזו וכוחו של אחר, אך אתה יְיָ, בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ. וכן אין דרכו של מלך לשמוח כאשר הוא נושע על ידי אחרים, שזה מורה על חסרון בכוחו, אך כאן אין הדבר כן, אלא וּבִישׁוּעָתְךָ מַה יָּגֶל מְאֹד.
(ג) המבקש טובה מבשר ודם יתבייש לבקש את כל רצונו, ולכן לא תתמלא כל תאוותו, אך אצל ה' אין הדבר כן, אלא כל תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ, וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו – מה שהוציא בשפתיו נעשה מאליו, כי מערכת הטבע נשמעת לו, וכאילו לא הוצרכת לתת לו את הדברים שביקש, אלא בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה – די בכך שלא מנעת מהטבע להישמע לדבריו ולעשות את רצונו.
(ד) ומתחיל לתאר את הצלחותיו של דוד, וההצלחה הראשונה היא כאשר משחו שמואל הנביא למלך, כִּי תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב – ברכה טובה זו הקדימה לבוא אליו קודם שביקש זאת, כי לא עלה בדעתו כלל להיות מלך על ישראל, וברכה זו היתה היסוד לכל הצלחותיו אחר כך, כי תָּשִׁית – הנחת ושמת לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת פָּז, שנשארה בראשו תמיד.
(ה) אחר כך רצה שאול המלך להורגו, ואז חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ – בקש ממך לחיות, ולא להיהרג ביד שאול, ונָתַתָּה לּוֹ את בקשתו. אחר כך הוסיף וביקש אֹרֶךְ יָמִים, וגם זה נתת לו, עוֹלָם וָעֶד – שיתארכו ימיו תמיד.
(ו) אחרי שמת שאול, גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ בִּישׁוּעָתֶךָ – גדל כבודו של דוד על ידי ישועתך, כי כל ישראל קיבלו עליהם את מלכותו, עד כי הוֹד וְהָדָר שנתת לו תְּשַׁוֶּה עָלָיו – היה שוה ומתאים לו, ונערך לפי מעשיו.
