ד וְאַתָּ֥ה קָד֑וֹשׁ י֝וֹשֵׁ֗ב תְּהִלּ֥וֹת יִשְׂרָאֵֽל׃ ה בְּ֭ךָ בָּֽטְח֣וּ אֲבֹתֵ֑ינוּ בָּֽ֝טְח֗וּ וַֽתְּפַלְּטֵֽמוֹ׃ ו אֵלֶ֣יךָ זָֽעֲק֣וּ וְנִמְלָ֑טוּ בְּךָ֖ בָֽטְח֣וּ וְלֹא־בֽוֹשׁוּ׃ ז וְאָֽנֹכִ֣י תוֹלַ֣עַת וְלֹא־אִ֑ישׁ חֶרְפַּ֥ת אָ֝דָ֗ם וּבְז֥וּי עָֽם׃ ח כָּל־רֹ֭אַי יַלְעִ֣גוּ לִ֑י יַפְטִ֥ירוּ בְ֝שָׂפָ֗ה יָנִ֥יעוּ רֹֽאשׁ׃
֍ ֍ ֍
(ד) וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב, תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, כלומר, הרי תמיד ישראל מהללים אותך בשני דברים אלו, שאתה 'קדוש', מובדל מכל ההשגות הגשמיות, ושאתה 'יושב', כלומר, קבוע ואין בך כל שינוי, ואם כן מדוע שינית את הנהגתך עימנו, כי את אבותינו היית מושיע, ואיך יתכן שיהיה בך שינוי, או שישיג אותך אחד ממשיגי הגשם, שמחמת כן שינית את הנהגתך ואינך מושיע אותנו.
(ה) ומבאר את דבריו, כי הרי מאז ומעולם בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ, ובבטחון זה כבר הרויחו שמצאו מרגוע לנפשם, ומלבד זאת, כאשר בָּטְחוּ בך, וַתְּפַלְּטֵמוֹ – אכן הצלת אותם, ונמלטו מהצרה שבאה עליהם.
(ו) והתועלת שהיתה להם מבטחון זה היתה כפולה, כי אֵלֶיךָ זָעֲקוּ, וְנִמְלָטוּ – אכן נמלטו מהצרה, כי הושעת אותם. ועוד, כי הבוטח בבשר ודם מתבייש בכך שהוא צריך להשפיל את עצמו בפני בשר ודם כמותו, אך בְּךָ בָטְחוּ, וְלֹא בוֹשׁוּ, אלא אדרבה, בטחון זה היה לכבוד אצלם.
(ז) ואילו עתה נהפך הדבר, כי מלבד שאיני משיג את תכלית הבטחון, שתושיע אותי, הרי איני משיג בכך כבוד אלא חרפה גדולה, וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ – אף שבאמת לפי החשיבות העצמית אינני מחשיב את עצמי כאדם אלא כתולעת, הרי לעומת זאת בעיני אויבי אני חֶרְפַּת אָדָם – מחרפים ומבזים אותי כפי שעושים לבן אדם [כי אין מי שיחרף או ילעג לתולעת], וּבְזוּי עָם, כלומר, לענין החרפה אינם מחזיקים אותי כאדם יחיד, אלא כאילו אני עַם שלם הראוי ללעג.
(ח) עד אשר כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי, כפי שלועגים על עם גדול שנפל ממדרגתו ומחשיבותו, יַפְטִירוּ בְשָׂפָה – יפתחו את שפתיהם ויָנִיעוּ רֹאשׁ, כדרך שעושים על ראיית דבר חשוב שנחרב וירד ממדרגתו.
