א מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בְּ֝בָרְח֗וֹ מִפְּנֵ֤י ׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ׃ ב יְ֭הוָה מָֽה־רַבּ֣וּ צָרָ֑י רַ֝בִּ֗ים קָמִ֥ים עָלָֽי׃ ג רַבִּים֮ אֹֽמְרִ֪ים לְנַ֫פְשִׁ֥י אֵ֤ין יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה׃
֍ ֍ ֍
במזמור זה מתואר כל ענין מרידת אבשלום בדוד המלך, מחולק לשלשה חלקים, וכל חלק מסתיים בלשון 'סלה':
(א) מִזְמוֹר לְדָוִד, בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ, לאחר שמרד בו ורצה למלוך תחתיו.
(ב) יְיָ, מָה רַבּוּ צָרָי – רבים הם הצוררים אותי ורוצים ברעתי, אמנם בין כל צוררי דוד היו שני מחנות, המחנה האחד רצה רק להורידו ממלכותו ולהמליך את אבשלום, אך לא רצו להורגו, והמחנה השני חשבו שהוא איש חוטא ורצו להורגו, ועל כך אומר, רַבִּים קָמִים עָלָי – רבים מהצוררים הם כאלו הקמים על מלכותי למרוד בי ולהעביר ממני את המלכות.
(ג) ובנוסף לכך יש רַבִּים האֹמְרִים לְנַפְשִׁי – מצד שלימות נפשי, שלדבריהם פגמתי בה על ידי חטאי, אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים, ומחמת כן רוצים להרוג אותי, וכמו שהיתה עצת אחיתופל, שאמר לאבשלום (שמואל ב' י"ז ב'-ג') "וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם, וְהַחֲרַדְתִּי אֹתוֹ, וְנָס כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וְהִכֵּיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ", סֶלָה [-מילה זו מורה על סיום הענין].
