עוד שנינו במשנה בין הנשים הנחשבות כעוברות על דת יהודית, 'וְטוֹוָה בַּשּׁוּק', ולכאורה קשה, מדוע הטווייה בשוק נחשבת כעבירה על דת יהודית. ומבארת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, משנתנו עוסקת בְּאופן שתוך כדי טווייתה מַרְאָה זְרוֹעוֹתֶיהָ לִבְנֵי אָדָם. (אמר) רַב חִסְדָּא אָמַר בשם אֲבִימִי, בְּטוֹוָה, ומניחה וֶרֶד וכיוצא בו כְּנֶגֶד פָּנֶיהָ, על פדחתה או על לחיה, כדרך שעושות הגויות הפרוצות (רמב"ם).
עוד שנינו במשנה, 'וּמְדַבֶּרֶת עִם כָּל אָדָם'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אין הכוונה לדיבור סתם, שבזה אינה נחשבת כעוברת על דת יהודית, אלא בִּמְשַׂחֶקֶת עִם הַבַּחוּרִים.
עוד שנינו במשנה, 'אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַמְקַלֶּלֶת יוֹלְדָיו בְּפָנָיו'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אין הכוונה דוקא לאופן שקיללה את הוריו של הבעל בפניו, אלא הוא הדין בִּמְקַלֶּלֶת יוֹלְדָיו בִּפְנֵי מוֹלִידָיו – מקללת את הורי הבעל בפני בניו של הבעל, וסימן לדבר, שבני בנים הרי הם כבנים, שֶׁנֶּאֱמַר בברכת יעקב אבינו ליוסף בנו (בראשית מח ה-ו) 'אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי, וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם', ואף כאן אם מקללת את אביו בפני בניו הרי זה כאילו קיללה בפניו, ודינה כעוברת על דת יהודית.
אָמַר רָבָא, לֹא תֵּימָא – אל תאמר בפירוש דברי שמואל, שמדובר באופן שאמרה דְלֵיכְלֵיהּ אַרְיָא לְסַבָּא וְלִבְרֵיהּ – שיטרוף אריה את הסבא [אבי הבעל] ואת בנו [בעלה], אֶלָּא כְּגוֹן דְּאָמְרָה לֵיכְלֵיהּ אַרְיָא לְסַבָּא, ואמרה כן בְּאַפֵּי בְּרֵיהּ – בפני בנו של בעלה.
עוד שנינו במשנה, 'רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אַף הַקּוֹלָנִית'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אין כוונת המשנה לסתם אשה המדברת בקול גבוה הנשמע מחוץ לביתה, אלא משנתנו עוסקת בְּאשה המַשְׁמַעַת קוֹלָהּ עַל עִסְקֵי תַּשְׁמִישׁ, ומבאר הרי"ף, כְּגוֹן תָּבְעָה לֵיהּ לבעלה בַּפֶּה בְּקוֹל רָם, ששכניה שומעים זאת, והוא מתבייש בדבר.
כפי שהתבאר במשנתנו, אשה העוברת על דת משה, או על דת יהודית, בעלה מוציאה בלא כתובה. ומביא הרי"ף את סוגיות הגמרא במקומות אחרים לבאר האם יש להתרות בה תחילה על כך: גָּרְסִינָן בְּמסכת סוֹטָה, בְּפֶרֶק אֲרוּסָה (כה.), אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אשה העוֹבֶרֶת עַל דָּת, האם צְרִיכָה היא הַתְרָאָה לְהַפְסִידָהּ כְּתוּבָּתָהּ, והיינו שמודיעים לה שאם תמשיך בכך תפסיד כתובתה, אוֹ לֹא, ואף על פי שלא התרו בה בעלה מוציאה בלא כתובה. וְאַסִּיקְנָא – והסיקה הגמרא שם שצְרִיכָה [הַתְרָאָה], ורק אם חזרה ועברה על כך לאחר ההתראה, הפסידה כתובתה.
יְרוּשַׁלְמִי תַּמָּן תְּנָן – וכן שנינו בירושלמי (פ"ז ה"ו), אותן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ חכמים שהן יוֹצְאוֹת בְּלֹא כְּתוּבָּה, צְרִיכוֹת הַתְרָאָה כדי להפסידן כתובתן, וְאִם לֹא הִתְרָה בָּהֶן, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. ומוסיף הירושלמי דין נוסף, באופן שהתרו בה וחזרה ועברה על דת, וְלֹא – אינה מפסידה רק מָנֶה של אלמנה או מָאתַיִם לבתולה, שהם עיקר כתובה, אֶלָּא אֲפִלּוּ [כְּתוּבָּה שֶׁל] אֶלֶף דִּינָר, שהוסיף לה הבעל מדעתו, הרי היא מְאַבֶּדֶת הַכֹּל, וְנוֹטֶלֶת בְּלָיוֹת שֶׁבְּפָנֶיהָ – בגדים בלויים הקיימים אצלה, וְיוֹצְאָה.
משנה
משנתנו עוסקת בדין המקדש אשה ולאחר מכן התברר שיש עליה נדרים או מומים: הַמְקַדֵּשׁ [אֶת] הָאִשָּׁה, ואומר בפירוש שקידושין אלו יחולו עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים [ובגמרא יבואר באילו נדרים מדובר], וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כְּנָסָהּ – נשאה סְתָם, ללא תנאי [ובגמרא יבואר האם מדובר כשקידשה בתנאי ונשאה סתם, או באופן שגם הקידושין וגם הנישואין היו ללא תנאי], וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים, הרי זו תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה.
קידשה עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּהּ מוּמִין, וְנִמְצְאוּ בָּהּ מוּמִין, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כְּנָסָהּ סְתָם, ללא תנאי, וְנִמְצְאוּ בָּהּ מוּמִין, תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה. ומבארת המשנה מה נחשב 'מום' באשה לגבי תנאי זה, (ש)כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בְּכֹהֲנִים לעבודה בבית המקדש, פּוֹסְלִים בְּנָשִׁים – נחשבים כ'מום' בנשים לענין זה, שאם התנה הבעל שלא יהיו בה מומים, כוונתו שלא יהיו בה מומים אלו הפוסלים בכהנים.
גמרא
שנינו במשנה, 'כְּנָסָהּ סְתָם, וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים, תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה'. מדייקת הגמרא מלשון המשנה, כְּתוּבָּה הוּא דְּלֵית לָהּ – רק כתובה אין לה, לפי שלא התקיים תנאו, הָא גִּיטָּא בַעְיָא – אבל צריכה היא גט כדי להוציאה מרשותו, ותמהה על כך הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה הדין של כְּתוּבָּה, דְּלֹא – שאין לה כתובה, אף על פי שלא התנה בפירוש שלא יהיו עליה נדרים, הרי זה כיון דְּאָמַר – יכול הבעל לומר כעת, אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה נַדְרָנִית, ועל דעת כן שתהיה נדרנית לא התחייב לה כתובה, אם כן גֵּט נַמִּי לֹא תִּיבָּעֵי – לא תצטרך גם גט, כיון שהיו אלו קידושי טעות, שהרי לא רצה לקדש אשה נדרנית. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבָּה, באמת מעיקר הדין אין הקידושין חלים כלל, ומן התורה אינה צריכה גט, וצריכה גֵּט רק מִדִּבְרֵיהֶם – מתקנת חכמים, כיון שנראית היא כמקודשת לו, וכדי שלא יאמרו שבנות ישראל יוצאות בלא גט. וְכֵן אָמַר רַב חִסְדָּא, גֵּט זה אינו אלא מִדִּבְרֵיהֶם.
מביאה הגמרא תירוץ נוסף: רָבָא אָמַר, תַּנָּא זה של משנתנו, סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ – הסתפק בענין זה, האם סתם אדם האם אינו רוצה באשה נדרנית, או שלא איכפת לו הדבר, ולכן גַּבֵּי מָמוֹנָא – לגבי חיוב הכתובה, שהוא דין ממוני, פסק לְקוּלָּא – להקל על הבעל, שאינו מתחייב מספק, שהרי המוציא מחבירו עליו הראיה, ואין האשה יכולה להוציא ממנו ממון מספק, ואילו גַּבֵּי אִיסּוּרָא – לגבי איסור אשת איש פסק לְחוּמְרָא, שאינה יוצאה בלא גט.
