יב אַל־תִּרְחַ֣ק מִ֭מֶּנִּי כִּֽי־צָרָ֣ה קְרוֹבָ֑ה כִּי־אֵ֥ין עוֹזֵֽר׃ יג סְ֭בָבוּנִי פָּרִ֣ים רַבִּ֑ים אַבִּירֵ֖י בָשָׁ֣ן כִּתְּרֽוּנִי׃ יד פָּצ֣וּ עָלַ֣י פִּיהֶ֑ם אַ֝רְיֵ֗ה טֹרֵ֥ף וְשֹׁאֵֽג׃ טו כַּמַּ֥יִם נִשְׁפַּכְתִּי֮ וְהִתְפָּֽרְד֗וּ כָּֽל־עַצְמ֫וֹתָ֥י הָיָ֣ה לִ֭בִּי כַּדּוֹנָ֑ג נָ֝מֵ֗ס בְּת֣וֹךְ מֵעָֽי׃ טז יָ֘בֵ֤שׁ כַּחֶ֨רֶשׂ ׀ כֹּחִ֗י וּ֭לְשׁוֹנִי מֻדְבָּ֣ק מַלְקוֹחָ֑י וְֽלַעֲפַר־מָ֥וֶת תִּשְׁפְּתֵֽנִי׃
֍ ֍ ֍
(יב) לאחר שתיאר את הצרה והמצוקה, פותח בתפילה ומבקש, אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי, כי העוזר יכול להתרחק מהנעזר אם הצרה רחוקה, ויש עוד זמן לסייע לו, או אם יש אחר שיושיע אותו, אך כאן לא תוכל להתרחק ממני, כִּי צָרָה קְרוֹבָה לבוא, וכִּי אֵין עוֹזֵר אחר מבלעדיך.
(יג) סְבָבוּנִי – סבבו והקיפו את גופי פָּרִים רַבִּים בכמותם, אַבִּירֵי בָשָׁן החזקים באיכותם כִּתְּרוּנִי – הקיפו את ראשי ככתר.
(יד) ולא רק שהקיפו אותי, אלא כבר פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם לבולעני, והם דומים לאַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג, וגם הגויים הללו, מלבד שהם באים לטרוף אותי ולהזיק לי, הם מוסיפים ושואגים עלי כאילו אני עושה להם רעה, ובכך מגדילים את חמתם עלי עוד יותר.
(טו) ומבאר מה שאמר שאין מי שיעזור מבלעדי ה', כי תש כוחי מלעמוד כנגדם, שהרי כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי מרוב פחדי מהם, וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי, כדרך האדם הרועד מפחד, שעצמותיו נוקשות זו לזו כאילו נפרדו ממקומם, הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג – הלב, שהוא שורש כל כוחות הגוף, נעשה רך וחלש כשעוה, וכאילו נָמֵס הלב בְּתוֹךְ מֵעָי.
(טז) ולא רק האברים החיצוניים והפנימיים הזדעזעו מרוב פחד, אלא יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי – כל הכח והלחות שבגוף התייבשו ואבדו, עד שאיני יכול עוד להחליף כח ולהתחזק. וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי – נדבקה לשוני לחניכיים [שבהם 'לוקחים' את המאכל], ואיני יכול לצעוק ולשווע לעזרה, ואם כן, וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי – תשפות ותערוך אותי על העפר למוות [כדרך ששופתים קדירה על האש], כי אין לי בדרך הטבע כל תקוה להנצל.
