(י) וַֽיְהִי֙ דְּבַר־ה֔' אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל לֵאמֹֽר׃ (יא) נִחַ֗מְתִּי כִּֽי־הִמְלַ֤כְתִּי אֶת־שָׁאוּל֙ לְמֶ֔לֶךְ כִּי־שָׁב֙ מֵאַֽחֲרַ֔י וְאֶת־דְּבָרַ֖י לֹ֣א הֵקִ֑ים וַיִּ֨חַר֙ לִשְׁמוּאֵ֔ל וַיִּזְעַ֥ק אֶל־ה֖' כָּל־הַלָּֽיְלָה׃ (יב) וַיַּשְׁכֵּ֧ם שְׁמוּאֵ֛ל לִקְרַ֥את שָׁא֖וּל בַּבֹּ֑קֶר וַיֻּגַּ֨ד לִשְׁמוּאֵ֜ל לֵאמֹ֗ר בָּֽא־שָׁא֤וּל הַכַּרְמֶ֨לָה֙ וְהִנֵּ֨ה מַצִּ֥יב לוֹ֙ יָ֔ד וַיִּסֹּב֙ וַֽיַּעֲבֹ֔ר וַיֵּ֖רֶד הַגִּלְגָּֽל׃ (יג) וַיָּבֹ֥א שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־שָׁא֑וּל וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ שָׁא֗וּל בָּר֤וּךְ אַתָּה֙ לַֽה֔' הֲקִימֹ֖תִי אֶת־דְּבַ֥ר הֽ'׃ (יד) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל וּמֶ֛ה קֽוֹל־הַצֹּ֥אן הַזֶּ֖ה בְּאָזְנָ֑י וְק֣וֹל הַבָּקָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃ (טו) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל מֵעֲמָֽלֵקִ֣י הֱבִיא֗וּם אֲשֶׁ֨ר חָמַ֤ל הָעָם֙ עַל־מֵיטַ֤ב הַצֹּאן֙ וְהַבָּקָ֔ר לְמַ֥עַן זְבֹ֖חַ לַֽה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ וְאֶת־הַיּוֹתֵ֖ר הֶֽחֱרַֽמְנוּ׃
֍ ֍ ֍
(י) ובאותו יום, וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר. (יא) נִחַמְתִּי – התחרטתי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ, כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי בכך שחשב מחשבות נגד ציווי ה' בפי שמואל, וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים למעשה, שהרי נצטווה להרוג את כל עמלק ובהמותיהם, והוא השאיר את אגג ואת מיטב הצאן והבקר בחיים. וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל – שמואל הצטער מאד על כך, וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה, בתפילה על שאול.
(יב) וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר, וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר, בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה, וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד – אות נצחון על גבורתו וידו החזקה, שניצח את עמלק, וַיִּסֹּב שאול וַיַּעֲבֹר מהכרמל, וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל.
(יג) וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אל הגלגל, וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל, בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה', כלומר, תבורך על ידי ה' מפני שקיימתי את הציווי שאמרת לי בשם ה', וכיון שהיית השליח לצוות אותי על כך, תקבל אף אתה ברכה מה'.
(יד) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אל שאול, אם אכן קיימת את דבר ה', וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי, וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ, האם מעמלק הם.
(טו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אל שמואל, מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם, והתנצל על שלא קיים את דבר ה' להרוג את כל הבהמות של עמלק, משני פנים: א. אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר, ואין זה חטאי אלא חטא העם, ב. אף העם לא לקחו את הצאן והבקר לעצמם, אלא לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ, וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ [ומכך שאמר לשון 'חמלה', ולא 'ריחם העם' או 'חס העם' גילה שאף הוא חושב שאין זה מן הראוי להחריב הכל, וכפי שהתבאר לעיל (פסוק ט) בביאור לשון 'חמלה'].
