ו וָאֶֽעֱבֹ֤ר עָלַ֨יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי׃ ז רְבָבָ֗ה כְּצֶ֤מַח הַשָּׂדֶה֙ נְתַתִּ֔יךְ וַתִּרְבִּי֙ וַֽתִּגְדְּלִ֔י וַתָּבֹ֖אִי בַּֽעֲדִ֣י עֲדָיִ֑ים שָׁדַ֤יִם נָכֹ֨נוּ֙ וּשְׂעָרֵ֣ךְ צִמֵּ֔חַ וְאַ֖תְּ עֵרֹ֥ם וְעֶרְיָֽה׃ ח וָאֶֽעֱבֹ֨ר עָלַ֜יִךְ וָֽאֶרְאֵ֗ךְ וְהִנֵּ֤ה עִתֵּךְ֙ עֵ֣ת דֹּדִ֔ים וָֽאֶפְרֹ֤שׂ כְּנָפִי֙ עָלַ֔יִךְ וָֽאֲכַסֶּ֖ה עֶרְוָתֵ֑ךְ וָֽאֶשָּׁ֣בַֽע לָ֠ךְ וָֽאָב֨וֹא בִבְרִ֜ית אֹתָ֗ךְ נְאֻ֛ם אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה וַתִּֽהְיִי־לִֽי׃
֍ ֍ ֍
(ו) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, כי כשהשליכוה בשדה נפצעה בפצעים נוספים, והתערב דם הפצעים בדם הלידה שהיתה מלוכלכת בו, והאיש הנדיב עבר לידה מפעם לפעם, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי – בכל פעם שעבר היה חוזר ואומר לה שתחיה ותתרפא מהפצעים שבה, ולא תמות [וכך היה עם ישראל בהיותם במצרים, על אף שפרעה הרג את ילדיהם ופצע אותם, השגיח עליהם ה' שלא יִכְלוּ].
(ז) רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ – התרבית וגדלת כצמח השדה, שלאחר גדילתו מתייפה ומתקשט בציצים ופרחים, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי גם את, וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים – הגעת לזמן שראוי לגוף להתקשט בקישוטים, והם שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם ללא לבוש, וְעֶרְיָה – מגולת ערוה, וכפי שהיית ביום לידתך [וכך ישראל התרבו וגדלו במצרים, עד שהגיע זמנם להיגאל, והיו משה ואהרן מוכנים להניקם דבש וחלב של תורה ומצוות, אך ישראל היו עדיין ללא מצוות ומעשים טובים, שהם בגדי הנפש הרוחניים].
(ח) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ באותו זמן, וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים [-עת אהבה וחיבה], וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ לישא אותך, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ, וָאֶשָּׁבַע לָךְ, וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה' אֱלֹהִים, וַתִּהְיִי לִי [בעת הגאולה ייחד ה' את ישראל לשמו, כיסה ערוותם על ידי מצוות מילה שנתן להם, כרת עמהם ברית ולקחם לו לעם].
