משנה
אחד מתנאי הכתובה שתיקנו חכמים, שיתחייב הבעל לפדות את אשתו, אם נשבית, ותמורת זאת הוא אוכל את פירות נכסיה. משנתנו מבררת את גדריו של דין זה: נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים – אשת איש שירשה או קיבלה כספים או מטלטלין, דינם כדין נכסי מלוג, שהגוף שייך לאשה והפירות לבעל, ולכן יִלָּקַח [-יקנו] בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא, הבעל, אוֹכֵל את פֵּירוֹת הקרקע. נכנסו לרשותה פֵּירוֹת הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, דינם כשאר מטלטלין, ולכן יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא, הבעל, אוֹכֵל את הפֵּירוֹת. ואם נפלו לה קרקעות עם פירות הַמְחֻבָּרִין עדיין לַקַּרְקַע, ועדיין לא הגיעו לגמר גידולם, אלא צריכים הם עדיין את יניקת הקרקע, אָמַר רַבִּי מֵאִיר, כיון שהפירות שגדלו עד עתה נחשבים כחלק מהקרן, ושייכים לאשה, ומה שיגדל מכאן והלאה נחשב כ'פירות', ושייך לבעל, לפיכך נוטל הבעל את הפירות כולן כשתסתיים גדילתם, וכדי שלא תפסיד האשה, שָׁמִין אוֹתָן – אומדים את ערך הנכסים כעת, כַּמָּה הֵן יָפִים בְּפֵירוֹת – כמה שווים מחמת הפירות שיש עליהם כעת, וְכַמָּה הֵן יָפִים בְּלֹא פֵּירוֹת – וכמה היה שווים אם לא היו עליהם פירות כלל, וְהַמּוֹתָר – ההפרש שבין שווי הקרקעות לבד לבין שווי הקרקעות עם הפירות שעליהם, הרי הוא שייך לאשה, ונותן לה הבעל משלו סכום כערך ההפרש הזה, ויִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע – יקנו בערך זה קרקע, שתהיה שייכת לאשה, וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת מאותה קרקע, כדין כל נכסי מלוג. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, פֵּירוֹת הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, הרי הם שֶׁלּוֹ, ואפילו אם עוד לא הסתיימה צמיחתם בשעה שבאו הנכסים לרשותה החשיבום חכמים כ'פירות', השייכים לבעל, כיון שהקרקע עצמה שייכת לאשה, וּפירות הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע בשעה שקיבלה את הנכסים, הרי הם שֶׁלָּהּ, ודינם ככל נכסי מלוג, וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, השייכת לאשה, וְהוּא, הבעל, אוֹכֵל פֵּירוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מָקוֹם שֶׁיָּפֶה כֹּחוֹ של הבעל בִּכְנִיסָתָהּ לרשותו, הוּרַע כֹּחוֹ בִּיצִיאָתָהּ. ובמָקוֹם שֶׁהוּרַע כֹּחוֹ של הבעל בִּכְנִיסָתָהּ, יָפֶה כֹּחוֹ בִּיצִיאָתָהּ. ומבאר רבי שמעון את דבריו, כֵּיצַד, פֵּירוֹת הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, בִּכְנִיסָתָהּ – בשעה שנשאה, הרי הם שֶׁלּוֹ, וּבִיצִיאָתָהּ – כשיוצאת מרשותו, בגט או במיתה, הרי הם שֶׁלָּהּ. וְהַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, בִּכְנִיסָתָהּ שֶׁלָּהּ, ודינם כנכסי מלוג, שקונים בהם קרקע והוא אוכל פירות, וּבִיצִיאָתָהּ הרי הם שֶׁלּוֹ, שכל מה שהספיק לתלוש קודם שמת או גירשה, הרי הם שלו.
גמרא
התבאר במשנה שבנכסי מלוג קונים קרקע, וגוף הקרקע שייך לאשה, והבעל אוכל את פירות אותה קרקע. הגמרא מבררת את אופן ההנהגה באופן שיש חילוקי דעות בין הבעל לאשה איזו קרקע לקנות בממון של נכסי מלוג, פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, שאם אָמַר חַד מִינַּיְיהוּ – אחד מהם, הבעל או האשה, נִזְבּוּן אַרְעָא – נקנה קרקע לזריעה בממון זה, וְאָמַר אִידָךְ – והשני אומר, נִזְבּוּן בָּתֵּי – נקנה בתים ונשכיר אותם, זָבְנֵי אַרְעָא – יש לקנות קרקע לזריעה, כיון שיש לה מעלה מצד הקרן, שאינה מתקלקלת כמו בתים, ולכן האשה יכולה לתבוע שיקנו בכסף קרקע ולא בתים, ומאידך יש לה מעלה מצד הרווחים, שהרווח של קרקע לזריעה גדול יותר מהרווח של השכרת בתים, ולכן הבעל יכול לתבוע שיקנו קרקע, ונמצא שכל אחד מהם יכול לעכב על השני ולדרוש שיקנו בכסף קרקע ולא בתים. דין נוסף, בָּתֵּי וְדִקְלֵי – אם אחד מבני הזוג רוצה שיקנו בממון זה בתים, והשני רוצה שיקנו בו דקלים, והיינו עצי דקל לבדם ללא קרקע, הדין הוא שקונים בהם בָּתֵּי, כיון שהרווח של שכירות הבתים גדול יותר מהרווח של הדקלים, וגם שהדקלים עשויים להתייבש, וכיון שכשיתייבשו לא יהיה קרן ולא פירות, יכול כל אחד מהם לעכב שלא יקנו דקלים, אלא בתים. דִקְלֵי וְאִילָנֵי – אם אחד מהם רוצה שיקנו במעות אלו עצי דקל, והשני רוצה שיקנו בהם אילנות ממין אחר, דִּקְלֵי – יש לקנות דקלים, כיון שהדקלים מתקיימים זמן רב יותר משאר האילנות (תוספות). אִילָנֵי וְגוּפְנֵי – אם היה אחד מהם רוצה לקנות אילנות של שאר פירות, והשני רוצה לקנות גפנים, אִילָנֵי – יש לקנות אילנות, כיון שהם נשארים זמן רב יותר מאשר גפנים.
כעת דנה הגמרא לגבי נכסים מסוימים, שבהם ה'פירות' הם חלק מה'קרן', האם יכול הבעל לדרוש שיקנו דברים אלו בממון של נכסי מלוג: אַבָּא זְרַדְתָּא – יער של עצי עוזרדים, שאין הפירות שלו חשובים אלא משתמשים בעציו להסקה, וּפֵירָא דְּכַוַארֵי – וכן חפירה של מים שמגדלים בה דגים למאכל, אָמְרֵי לָהּ פֵּירָא – יש אומרים שדבר זה נחשב כמי שיש בו קרן ופירות, כיון שלאחר זמן תצמיח הקרקע אילנות חדשים, וכן הדגים פרים ורבים, ולכן העצים והדגים נחשבים כפירות השייכים לבעל, וממילא יכול הוא לקנות את היער או החפירה בממון של נכסי מלוג, והוא אוכל את הפירות. וְאָמְרֵי לָהּ קַרְנָא – ויש אומרים שהעצים והדגים נחשבים כחלק מהקרן עצמה, כיון שהעצים והדגים הם חלק מהקרן, ואינם דבר חיצוני ממנו כמו פירות מאכל המתחדשים משנה לשנה, ואם יקנו את היער או החפירה בנכסי מלוג, לא יוכל הבעל להשתמש בעצים ובדגים לרווחיו, אלא הכל שייך לאשה. ולפי הלשון האחרונה, כְּלָלָא דְּמִילְּתָא – כללו של דבר, גִּזְעוֹ מַחֲלִיף – כל דבר שמתחדשים פירותיו שוב ושוב, כמו פירות הגדלים על העץ ולאחר קטיפתם צומחים שוב, הרי זה נחשב פֵּירָא, והבעל זכאי בהם. אֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף – אבל דבר שאינו מתחדש, כמו עצי היער או הדגים, קַרְנָא – הרי הם נחשבים קרן, ואין הבעל זכאי בהם. נֻסְחָא אַחֲרִינָא – נוסח אחר לדין זה, גִּזְעוֹ מַחֲלִיף – דבר שאוכלים את פירותיו, והקרן קיימת, קַרְנָא – זהו קרן, וקונים אותו והבעל אוכל את פירותיו. אֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף – אבל דבר שאין הקרן קיימת, אלא לאחר שישתמשו בו לא ישאר דבר, הרי זה פֵּירָא, ואין קונים אותו בממון נכסי מלוג. פוסק הרי"ף את ההלכה, הִלְכָּךְ – ולכן, כָּל הֵיכָא דְּקָתָּנֵי – בכל מקום ששנינו במשנה שיִלָּקַח בּוֹ קַרְקַע, אֵין קוֹנִין אֶלָּא דָּבָר שֶׁגִּזְעוֹ מַחֲלִיף, והיינו שעושה פירות חדשים בכל שנה ושנה.
