א לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝הוָ֗ה נַפְשִׁ֥י אֶשָּֽׂא׃ ב אֱֽלֹהַ֗י בְּךָ֣ בָ֭טַחְתִּי אַל־אֵב֑וֹשָׁה אַל־יַֽעַלְצ֖וּ אֽוֹיְבַ֣י לִֽי׃ ג גַּ֣ם כָּל־קֹ֭וֶיךָ לֹ֣א יֵבֹ֑שׁוּ יֵ֝בֹ֗שׁוּ הַבּֽוֹגְדִ֥ים רֵיקָֽם׃
֍ ֍ ֍
פרק כה
במזמור זה יבאר דוד כי בכל חפציו ומאוייו ישא את נפשו רק אל ה', וכל הדברים הם רק אמצעים ודרכים להגיע אל התכלית הרצויה הזו:
(א) לְדָוִד, רק אֵלֶיךָ, יְיָ, את נַפְשִׁי אֶשָּׂא, כי כל רצונותי ובקשותי, הגשמיים והרוחניים, הם רק אליך, וכמו שיבאר.
(ב) ומתחיל בענין צרכיו הגשמיים ואומר, אֱלֹהַי, בכל עניני רק בְּךָ בָטַחְתִּי, ולכן אבקש שאַל אֵבוֹשָׁה, וכאומר שאין עיקר בקשתו שיתמלאו צרכיו מצד שהוא זקוק להם, אלא עיקר בקשתו שלא יבוש בבטחונו בה', ובעבור תכלית זו אבקש שאַל יַעַלְצוּ אוֹיְבַי לִי, שלא יתחלל שמך על ידי שיראו שבטחתי בך ולא נושעתי.
(ג) ועל ידי שתמלא את בקשתי, גַּם כָּל קֹוֶיךָ האחרים לֹא יֵבֹשׁוּ, ואדרבה, על ידי שתמלא את בקשת הבוטחים בך, יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם, ונמצא שאין עיקר בקשתי להשיג את צרכי, אלא להגדיל את כבוד ה', שיראו הכל שהוא משגיח על הבוטחים בו.
