משנה
כפי שהתבאר לעיל, 'נכסי מלוג' הם נכסים השייכים לאשה, והבעל זכאי רק באכילת פירותיהם. משנתנו מבארת את הדינים באופן שהבעל הוציא הוצאות על נכסים אלו: הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי מלוג של אִשְׁתּוֹ, וגירשה, בין אם הוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל קִימְעָא – מעט, ובין אם הוציא קִימְעָא וְאָכַל הַרְבֵּה, מַה שֶּׁהוֹצִיא עד שעת הגירושין, הוֹצִיא, וּמַה שֶׁאָכַל, אָכַל, ואינו יכול לתבוע ממנה שתחזיר לו את הוצאותיו, ואין היא יכולה לתובעו שיחזיר לה מה שאכל. אבל אם הוֹצִיא הוצאות וְלֹא אָכַל כלום, הרי זה יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא, וְיִטּוֹל.
גמרא
שנינו במשנה, 'הוציא הרבה ואכל קימעא כו', מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל'. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא שיעור 'קִימְעָא', שאם אכל הבעל אותו שיעור מועט וגירשה אינו יכול לתבוע הוצאותיו. מבארת הגמרא, אָמַר רַב אַסִי, אֲפִילּוּ גְּרוֹגֶרֶת אַחַת, וְהוּא – ובתנאי שֶׁאֲכָלָהּ דֶּרֶךְ כָּבוֹד, ממשיכה הגמרא ומבררת, ואם לֹא אֲכָלָהּ דֶּרֶךְ כָּבוֹד, מַאי – מהו שיעור האכילה הנחשב 'קימעא' לענין זה ששוב אינו יכול לתבוע את הוצאותיו. אָמַר עוּלָא, פְּלִיגֵי בָּהּ תְּרֵי אֱמוֹרָאֵי בְּמַעֲרָבָא – נחלקו בזה שני אמוראים בארץ ישראל, חַד – אחד מהם אָמַר, בִּכְאִיסָּר – אם אכל פירות בשווי איסר, הרי זה כמי שאכל קימעא ואינו מקבל הוצאותיו. וְחַד מהם אָמַר, בְּדִינָר.
הגמרא מבארת עתה שלגבי אכילת פירות זו אין צורך שיאכל הבעל ממש, אלא די בכך שהשתמש בפירות השדה, אָמְרֵי דַּיָּינֵי דְפוּמְבְּדִיתָא – אמרו דייני העיר פומבדיתא [וזהו כינוי לרב פפא בר שמואל (סנהדרין יז:)], עָבַד רַב יְהוּדָה עוּבְדָּא בַּחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת – פסק רב יהודה הלכה למעשה בבעל שהאכיל לבהמתו ענפי עצים, והחשיבו כמי שאכל את פירות השדה, שאף אם גירש את אשתו אינו מקבל דמי הוצאותיו. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
התבאר במשנתנו דינו של המוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו, וגירשה. הגמרא מבררת עתה את דינו של המוציא הוצאות על נכסי אשתו הקטנה, שהשיאוה לו אמה ואחיה, שאין קידושיה תופסים אלא מדרבנן, ויוצאת במיאון ללא גט, מה הדין באופן שלאחר שהוציא הוצאות על נכסיה מיאנה ויצאה מרשותו: אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, אָמַר רַב חִסְדָּא, הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה, ומיאנה בו ויצאה, אין אומרים 'מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל', אלא הרי הוא כְּמוֹצִיא עַל נִכְסֵי אדם אַחֵר [בִּרְשׁוּת דָּמֵי] – הרי הוא כאריס היורד לשדה של אדם אחר מדעתו, שמקבל כמנהג אריסי המדינה, ואף אדם זה מקבל מנכסי אשתו הקטנה כפי שמקבלים שאר אריסים, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם בדין זה, עַבוּד רַבָּנָן תַּקַּנְתָּא – עשו חכמים תקנה זו, כִּי הֵיכִי דְּלֹא נִפְסְדִינְהוּ – שלא יפסיד הבעל את הנכסים בכך שימהר לאכול את פירותיהם ולא יוציא הוצאות להשביחם, מחשש שתמאן בו אשתו הקטנה, ויפסיד את כל הוצאותיו [מה שאין כן בגדולה, שאינה יוצאת אלא בגט הניתן מדעתו].
הגמרא מביאה מעשה בדינים אלו: הַהִיא אִתְּתָא דְּנָפְלוּ לָהּ אַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי – מעשה באשה, שנפלה לה ירושה של ארבע מאות זוז במקום ששמו בֵּי חוֹזָאי, אָזַל גַּבְרָא – הלך בעלה של אותה אשה להביא את ממון הירושה, אַפִּיק שִׁית מֵאָה – הוציא הוא מכספו שש מאות זוז בהוצאות הדרך, וְאַיְיתִי אַרְבַּע מֵאָה – והביא איתו את אותם ארבע מאות זוז שנפלו לה בירושה. בַּהֲדֵי דְּקָא אָתֵי – בדרך ביאתו לחזור לעירו, אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ זוּזֵי – הוצרך לזוז אחד, אַפִּיק מִינַּיְיהוּ – והוציא את אותו זוז מממון הירושה, ולאחר מכן גירש את אשתו, ותבע שתחזיר לו את אותם שש מאות זוז שהוציא כדי להביא את הירושה למקומה. אָתוּ לְקַמֵּיהּ – באו הבעל והאשה לדין לפניו דְּרַבִּי אַמִּי, והיה רבי אמי סבור שהשתמש האיש באותו זוז לצורך עצמו, והרויח בו, ונטל את הרווח לעצמו (רשב"א), ולכן אָמַר לְהוּ רבי אמי, כיון שאכל קימעא מנכסי אשתו, והיינו פירותיו של אותו זוז שהוציא בדרך, הדין הוא כאמור במשנתנו, שמַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא, שהם שש מאות זוז שהוציא בהוצאות הדרך, וּמַה שֶׁאָכַל אָכַל – והרווח של אותו זוז הוא שלו, ואינו יכול לתבוע מאשתו את הוצאות הדרך, אלא כל ממון הירושה שייך לאשה. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן – אמרו החכמים לרבי אסי, והרי אין הנידונים דומים זה לזה, הַנֵּי מִילֵּי – הדין האמור במשנתנו הוא דווקא באופן דְּקָא אָכֵיל פֵּירָא – שאכל את פירות הנכסים של אשתו, הַאי – ואילו במקרה זה לא השתמש באותו זוז להרויח בו, אלא קַרְנָא קָא אָכֵיל – אכל את דמי הקרן עצמם, שהרי נטל זוז מהקרן של ממון הירושה, ולא מהרווחים, וְהוֹצָאָה הִיא – ונמצא שרק הוציא הוצאות על נכסים אלו, ולא אכל כלום מפירותיהם (עפ"י הרשב"א). אמר להם רבי אמי, אִם כֵּן, שאכן לא השתמש באותו זוז כדי להרויח אלא השתמש בקרן עצמה, הֲוָה לֵיהּ – ולכן הרי הוא נחשב כמי שהוֹצִיא הוצאות וְלֹא אָכַל כלום מפירות הנכסים, ולכן דינו הוא שיִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא, וְיִטּוֹל.
