משנה
שׁוֹמֶרֶת יָבָם – אשה שמת בעלה ללא בנים, והיא ממתינה שאחד מאחי בעלה ייבם אותה או יחלוץ לה, שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים בירושה בעודה שומרת יבם, אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל לעיל בתחילת הפרק לענין נכסים שנפלו לידה של ארוסה, אם רשאית היא למוכרם או לא [ואמנם בדיעבד לדברי הכל מכרה קיים], כאן מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁהִיא מוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת – שרשאית היא לכתחילה למכור או לתת במתנה נכסים אלו, וְקַיָּים, והיינו כיון שארוסה בודאי עומדת להנשא, ואילו שומרת יבם יתכן שלא תתייבם, אלא תחלוץ.
אם עדיין לא ייבמה, ומֵתָה, והשאירה את אותם נכסים שנפלו לה בזמן שהיתה שומרת יבם, מַה יַּעֲשׂוּ בִּכְתוּבָּתָהּ, והיינו בסכום שהתחייב לה בעלה בכתובה, ונכסי צאן ברזל הנישומים ונכתבים בכתובה [כותבים את שווים של הנכסים הללו כיון שהבעל רשאי למוכרם, ואם ימות או יגרשנה תיטול האשה מנכסיו את הסכום הכתוב בשווים], וּבִנְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִים עִמָּהּ, שהם נכסי מלוג [שאינם נכתבים בכתובה, כיון שהקרן נשארת שלה לעולם ואין הבעל רשאי למוכרם, אלא רק אוכל את פירותיהם בזמן שהם נשואים], האם יקבלום יורשי האשה, מאחר ובשעת מיתתה לא התייבמה עדיין, או שיזכו בהם יורשי הבעל, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְלוֹקוּ בנכסי מלוג יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל [-היבם] עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב – אבי האשה [והיינו באופן שהאב עצמו מת, שאם לא כן הרי הוא קודם לכל יוצאי ירכו], [ואמרו כן בית שמאי רק אם עשה היבם מאמר באותה שומרת יבם, והיינו שקידשה קידושין דרבנן על מנת לייבמה, אך אם לא עשה בה מאמר מודים הם לבית הלל. ולא אמרו כן בית שמאי אלא רק בנכסי מלוג, אבל בעיקר כתובתה ובנכסי צאן ברזל סוברים בית שמאי כבית הלל, שהם בחזקת יורשי הבעל]. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מעמידים את הנְכָסִים בְּחֶזְקָתָן הראשונה, ולכן, כְּתוּבָּה – דמי כתובה ונכסי צאן ברזל, הרי הם בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, וּנְכָסִים הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ, שהם נכסי מלוג שהיו עד עתה בחזקת האשה, הרי הם נשארים בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב. [אמנם אם היו אלו נכסי מלוג שבאו לרשותה בחיי בעלה, לדברי הכל יחלקו בהם יורשי הבעל ויורשי האב, ורק כשנפלו לרשותה הנכסים בעודה שומרת יבם, סוברים בית הלל שכל הנכסים בחזקת יורשי אביה (ר"ן, וכדעת רבא ביבמות לט.)].
גמרא
שנינו במשנה לגבי שומרת יבם שמתה, שלדעת בית הלל הכתובה בחזקת יורשי הבעל, ונכסי מלוג בחזקת יורשי האשה, הגמרא מביאה ספק בענין זה: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁמֵּתָה, מִי קוֹבְרָהּ – מי חייב בדמי קבורתה, האם יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל קָבְרֵי לָהּ, דְּיָרְתֵי כְּתוּבָּתָהּ – כיון שהם יורשים את דמי כתובתה, ואת נכסי צאן ברזל שלה, והרי חייבו חכמים את הבעל בקבורת אשתו תמורת אותם נכסי צאן ברזל שהיא מכניסה לו בנדונייתה, וכיון שהם יורשים נכסים אלו, מוטלת עליהם חובת הקבורה, אוֹ דִּילְמָא – או שמא, גם יוֹרְשֵׁי הָאָב קָבְרֵי לָהּ יחד עם יורשי הבעל, דְּקָא יָרְתֵי נְכָסִים הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ – כיון שהם יורשים את נכסי מלוג שלה, ולא תקנו חכמים שיתחייב הבעל בקבורתה אלא באופן שהוא יורשה לבדו, ואילו באופן זה שהירושה מתחלקת בין יורשי הבעל לבין יורשי האשה, הרי שניהם חייבים להשתתף בקבורתה. אָמַר רַב עַמְרָם, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לספק זה ממה ששנינו בברייתא, דְּתַנְיָא, שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁמֵּתָה, יוֹרְשֶׁיהָ, שהם יוֹרְשֵׁי כְּתוּבָּתָהּ, הם החַיָּיבִין בִּקְבוּרָתָהּ, שְׁמַע מִינָהּ – הרי מוכח מברייתא זו, שיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, שהם יורשי כתובתה, חַיָּיבִין בִּקְבוּרָתָהּ.
מסייעת לכך הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, אַף אֲנָן נַמִּי תְּנֵינָא – גם אנו שנינו דין זה במשנה להלן (תחילת פרק אחד עשר), שכך שנינו בה, אַלְמָנָה נִיזּוֹנֵית מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהֶן, וְאֵין יתומי הבעל חַיָּיבִין בִּקְבוּרָתָהּ, אלא יוֹרְשֶׁיהָ של האשה, שהם יוֹרְשֵׁי כְּתוּבָּתָהּ, חַיָּיבִין בִּקְבוּרָתָהּ. ומייתור לשון המשנה שכתבה 'יורשיה, יורשי כתובתה' מוכח שיש להם גם יורשים אחרים שאינם יורשים את כתובתה, ואֵי זוֹ הִיא אַלְמָנָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי יוֹרְשִׁין, הֱוֵי אוֹמֵר, זוֹ שׁוֹמֶרֶת יָבָם [אמנם אין המשנה עצמה עוסקת בשומרת יבם, שהרי שומרת יבם אין לבעלה יתומים, אלא מייתור הלשון של המשנה דייק אביי שכך יהיה הדין בשומרת יבם (תוספות)].
