יד חֲכָמִ֥ים יִצְפְּנוּ־דָ֑עַת וּפִֽי־אֱ֝וִ֗יל מְחִתָּ֥ה קְרֹבָֽה׃ טו ה֣וֹן עָ֭שִׁיר קִרְיַ֣ת עֻזּ֑וֹ מְחִתַּ֖ת דַּלִּ֣ים רֵישָֽׁם׃
֍ ֍ ֍
(יד) אף שחוקי החכמה אינם מושגים במופתי השכל ובהשגת החושים, חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת – החכמים, שהעמיקו בחכמה ומאמינים בה, הרי היא נחשבת אצלם כ'דעת', כדבר הידוע להם בבירור ובידיעה גמורים, והם ישמרו את הדעת הזו שמירה מעולה, כדרך ששומרים על דבר יקר, שלא יבוא לידי אנשים שאינם ראויים לכך. וּפִי אֱוִיל, שהוא האדם המטיל ספק ופקפוק בכל דבר, הוא יצפון וישמור את האזהרה אפילו על מְחִתָּה קְרֹבָה – שבר ומכשול הקרוב לבוא, גם על זה ימנע מלהזהיר [וכאילו שומר את האזהרה לעצמו] כי גם בזה הוא יסתפק שמא לפי האמת אין זה בור ומכשול [נמצא שהחכם שומר את הדבר הטוב, כדי שלא יוזק על ידו מי שאינו ראוי לו. והאויל שומר את הדבר הרע, העשוי להזיק, שלא יתגלה].
(טו) הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ – ההון שיש לעשיר, הוא עצמו כמו קריה מבוצרת עבורו, כיון שעל ידו הוא יכול להינצל ממאורעות הזמן, כמו רעב או קור וכל מחסור שיהיה לו. מְחִתַּת דַּלִּים רֵישָׁם – וה'דל', שהוא מי שהיה עשיר וירד מנכסיו, הרי הרֵש והעניות היא השבר של ה'קריה' שלו, ומרגיש כאילו שברו והרסו את המבצר שהיה בטוח בו, כי אין לו עתה מה שיגן עליו מפגעי הזמן. והנמשל הוא לעושר הנפש, כי מי שקיבץ חכמה ללבו, הרי חכמה זו היא המבצר שלו נגד התאוות והיצר הרע, אך מי שהוא דל ואין לו הון של חכמה, זהו השבר והמכשול שלו, כיון שהיצר הרע כובש אותו.
