משנה
כפי שהתבאר בפרקים הקודמים, תקנו חכמים שפירות נכסיה של האשה שייכים לבעלה, וכן אם מתה האשה יורש אותה בעלה, ומשנתנו מבררת את הדין באופן שהבעל הסתלק מהזכויות שיש לו בנכסי אשתו: הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ 'דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ', הֲרֵי זֶה אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ, וְאִם מֵתָה יוֹרְשָׁהּ, ומבררת המשנה, אִם כֵּן, שלא היתה כוונתו להסתלק מזכות אכילת הפירות ומזכות הירושה, לָמָּה כָּתַב לָהּ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ, שֶׁאִם מָכְרָה וְכן אם נָתְנָה את הנכסים במתנה, הרי הדבר קַיָּים, ואינו יכול לעכב את המכירה או את המתנה.
כָּתַב לָהּ הבעל 'דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ וּבְפֵרוֹתֵיהֶן', כיון שאמר בפירוש שיהא סילוקו גם מפירות הנכסים, לפיכך הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ, וּמכל מקום אִם מֵתָה, יוֹרְשָׁהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אמנם באופן שהסתלק הבעל מהפירות הועיל סילוקו לגבי הפירות עצמם, ומכל מקום לְעוֹלָם הוּא אוֹכֵל פֵּירֵי פֵּירוֹת [ובגמרא יבואר מה הם פירי פירות], עַד שֶׁיִּכְתּוֹב לָהּ בפירוש 'דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ וּבְפֵירוֹתֵיהֶן וּבְפֵירֵי פֵּירוֹתֵיהֶן עַד עוֹלָם'. ואם כָּתַב לָה 'דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ, וּבְפֵירוֹתֵיהֶן, וּבְפֵירֵי פֵּירוֹתֵיהֶן, בְּחַיַּיִךְ וּבְמוֹתֵיךְ', הרי זה אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ, כפי שהתנה, וְכן אִם מֵתָה, אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק על הדין האחרון ואוֹמֵר, אף על פי שאמר בלשון הסילוק 'בחייך ובמותך', מכל מקום אִם מֵתָה, יִירָשֶׁנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִתְנָה בדבריו עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, לפי שהוא סובר שדין תורה הוא שהבעל יורש את אשתו [ולדעה זו למדו כן מהפסוק (במדבר כז יא) 'וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, וְיָרַשׁ אֹתָהּ', כמבואר במסכת בבא בתרא (קיא:)], והוא התנה שלא יירשנה, וְכָל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, תְּנָאוֹ בָּטֵל.
גמרא
שנינו במשנה, 'הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך' וכו'. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא – שנה רבי חייא בברייתא לגבי דין זה לשון 'הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ', כלומר, אין לפרש את לשון 'הכותב' האמורה במשנה ככתיבה שיש בה קנין, אלא אף אם היתה זו כתיבה שאין בה קנין, או אמירה בעלמא [ואין חילוק בין כתיבה שאין בה קנין לבין אמירה], אף בזה הועיל תנאו להסתלק מזכויותיו בנכסי אשתו.
שנינו במשנה, 'הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך כו' שאם מכרה ונתנה קיים'. תמהה הגמרא, וְכִי כָּתַב לָהּ מַאי הָוֵי – מה בכך שכתב לה לשון זו של הסתלקות מזכויותיו בנכסיה, וְהָא תַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא, הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ – שותף האומר לשותפו על שדה השייכת לשניהם בשותפות, דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זוֹ, וְאֵין לִי עֵסֶק בָּהּ, וְיָדִי מְסוּלֶּקֶת מִמֶּנָּה, הרי זה לֹא אָמַר כְּלוּם, ונשאר חלקו ברשותו, והיינו כיון שכדי להוציא ממון מרשות האדם אין די בכך שהוא 'מסתלק' ממנו, אלא צריך הקנאה ממש לאדם אחר, ואף כאן כיון שיש לבעל זכויות בנכסי אשתו, אין לשון 'סילוק' מועילה כדי להפקיע ממנו זכויות אלו, אלא יש צורך בלשון של הקנאה ממש, שנותן את הזכויות הללו לאשתו. מתרצת הגמרא, אָמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי – אמרו ביאור זה בבית מדרשו של רבי ינאי, משנתנו עוסקת בְּאופן שהבעל כוֹתֵב לָהּ לשון זו, וְעוֹדָהּ אֲרוּסָה, שעדיין לא זכה הבעל בזכות אכילת פירות נכסיה, שאינו זוכה בהם אלא לאחר הנישואין, וכיון שעדיין לא זכה בהם, מועיל לו לשון סילוק כדי שלא יזכה בהם גם לאחר מכן, כשישא את אשתו, וְכִדְרַב כָּהֲנָא, דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא, נַחֲלָה הַבָּאָה לוֹ לְאָדָם מִמָּקוֹם אַחֵר – אדם העומד להיות ראוי לירש ירושה מסוימת, וכגון ארוס העתיד להיות ראוי לרשת את ארוסתו לאחר שישאנה, מַתְנֶה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה – יכול האדם להתנות קודם לכן שלא יירש את אותה ירושה, ותנאו מועיל [אבל אחרי שהוא כבר ראוי לירש את אותה ירושה, אינו יכול להסתלק ממנה, ולכן אין אדם יכול להתנות שלא יירש את אביו, מאחר וכבר עתה הוא ראוי לירושתו, והרי זה כאילו כבר זכה בה, לענין זה שאינו יכול להסתלק ממנה (ר"ן)]. ואין לומר שאמר כן רב כהנא רק בירושת הבעל באשתו, כיון שהוא סובר שהבעל יורש את אשתו מן התורה, וכיון שבעודה ארוסה אינו ראוי עדיין ליורשה יכול הוא להסתלק מזכות זו, אבל בתקנת חכמים אין אדם יכול להסתלק מדבר שתקנו לו חכמים, ואף שהתקנה לטובתו, מאחר וחכמים חיזקו את דבריהם יותר מדברי תורה, אין הדבר כן, וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא דין זה לגבי תקנת חכמים, כָּל הָאוֹמֵר 'אִי אֶפְשִׁי בְּתַקָּנַת חֲכָמִים', כְּגוֹן זוֹ, שהיא תקנה שתקנוה חכמים לטובתו, שׁוֹמְעִין לוֹ – מקבלים את דבריו, ואין התקנה נוהגת בו. ומבררת הגמרא, מַאי 'כְּגוֹן זוֹ', ולאיזו תקנה התכוון רבא, ומבארת, כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב, [דְּאָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב], יְכוֹלָה אִשָּׁה שֶׁתֹּאמַר לְבַעֲלָהּ, אֵינִי נִזּוֹנֶת ממך, וְאֵינִי עוֹשָׂה – איני נותנת לך את מעשי ידי, כלומר, על אף שתקנו חכמים שיהיו מעשי ידיה של האשה שייכים לבעלה, תמורת המזונות שהוא חייב לתת לה כל ימיה, הרי עיקר התקנה היא לטובת האשה, שיהיו מזונותיה מצויים לה תמיד ומוטלים על בעלה, ואם היא אינה רוצה בתקנה זו, הרי יכולה היא לבטלה לגבי עצמה, ואין בעלה חייב לזון אותה, ואין מעשי ידיה שייכים לו.
