כפי שהתבאר, הטעם שיכול הבעל להסתלק מזכויותיו בנכסי אשתו הוא כיון שתקנות אלו תוקנו לטובתו, ויכול אדם לומר 'אי אפשי בתקנת חכמים', כאשר התקנה היא לטובתו. מקשה הגמרא, אִי הֲכִי – אם כך, שטעם הסילוק הוא מחמת שמוותר הבעל על תקנת חכמים, מדוע הוצרכנו להעמיד את המשנה באופן שהיא עדיין ארוסה, הרי אֲפִילּוּ אם היא כבר נְשׁוּאָה לו, נַמִּי – גם כן יכול הוא להסתלק מזכותו בנכסיה, מאחר וזכות זו באה לו מכח תקנת חכמים, שנתקנה לטובתו.
מביאה הגמרא שתי לשונות בתירוץ על קושיא זו, אַבַּיֵּי אָמַר, נְשׁוּאָה, כבר יָדוֹ נחשבת כְּיָדָהּ, וכאילו הוא שותף בנכסיה, ואין אדם יכול להסתלק מממון השייך לו, אפילו אם הסילוק הוא לטובת שותפו, אלא עליו להקנותו בקנין מועיל. רָבָא אָמַר, יָדוֹ של הבעל עֲדִיפָא מִיָּדָהּ של האשה, ולכן אין לשון סילוק מועילה בו.
מוסיפה הגמרא ואומרת, אף על פי שלענין סילוק הבעל מזכויותיו בנכסי אשתו אין חילוק בין לשונו של אביי, שידו כידה, לבין לשונו של רבא, שידו עדיפה מידה, וְנַפְקָא מִינָהּ – מכל מקום יש חילוק ביניהם לענין הדין, לְגבי שׁוֹמֶרֶת יָבָם, שֶׁאִם מֵתָה האשה קודם שמת בעלה [ולא היתה זקוקה כלל ליבום], היו נְכָסֶיהָ לְבַעֲלָהּ, שהרי הבעל יורש את אשתו, וְאִם מֵת הַבַּעַל ללא ילדים, וְהִנִּיחַ אִשְׁתּוֹ שׁוֹמֶרֶת יָבָם, כָּל הַנְּכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהּ [בירושה או במתנה] בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, לדעת אביי, שידו כידה, כמו שכאשר היא מתה הבעל זוכה בהם, כך אם הבעל מת זכתה היא בכולם, ואם מתה לאחר מכן, אף על פי שהיתה זקוקה ליבום מכל מקום אין היבם יורשה אלא יורשיה זוכין בהם. אבל לדעת רבא, שידו של הבעל עדיפה מידה של האשה, ממילא גם כשמת הבעל לֹא נִתְרוֹקְנָה בָּהֶן הָרְשׁוּת לְעַצְמָהּ – לא זכתה בהם לעצמה, אֶלָּא עֲדַיִין רְשׁוּת בַּעֲלָהּ עִמָּהּ, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ לִיבָמָהּ בָּהֶן רְשׁוּת מֵחֲמַת בַּעֲלָהּ, ואם מתה לאחר מכן בעודה זקוקה ליבום, היבם יורש אותה, הִנֵּה לענין זה נמצא שיָדוֹ של הבעל עֲדִיפָא מִיָּדָהּ.
שנינו במשנה, 'הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך, הרי זה אוכל פירות בחייה, ואם מתה יורשה'. הגמרא מבררת האם יש אופן שבו מועילה הסתלקותו של הבעל להפסיד את כל זכויותיו: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מה הדין באופן שקָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁל בַּעַל – קיבלו קנין מהבעל על כך שהוא מוותר על זכויותיו בנכסי אשתו, וְעוֹדָהּ אֲרוּסָה, מַהוּ – מה דינו, האם כיון שחיזק את הסתלקותו בקנין, הועיל הסילוק, ואינו אוכל פירות ואינו יורשה, או שגם באופן זה אין הסתלקותו מועילה. אָמַר רַב יוֹסֵף, מִדִּין וּדְבָרִים קָנוּ מִיָּדוֹ, כלומר, דינו הוא כאומר לאשתו 'דין ודברים אין לי בנכסייך', שהועילו דבריו רק לענין זה שיכולה היא למכור או לתת את נכסיה ואין הבעל יכול לעכב, אך כל זמן שלא עשתה כן הרי הוא אוכל פירות, ואם מתה הרי הוא יורשה. וְרַב נַחְמָן אָמַר, מִגּוּפָה שֶׁל קַרְקַע קָנוּ מִיָּדוֹ – הועיל קניינו לסלק עצמו מכל זכויותיו בקרקע, ולכן אינו אוכל פירות בחייה, ואם מתה אינו יורשה.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא – וההלכה במחלוקת זו, שמִגּוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע קָנוּ מִיָּדוֹ, ואין לו פירות ואינו יורשה, בֵּין בְּעוֹרֵר עַל קִנְיָינוֹ, שטוען שלא העלה בדעתו שמחמת קנין זה יפסיד את פירות נכסיה לעולם, וטוען שהיה סבור שרק לא יוכל למנוע ממנה למוכרם, ובֵּין בְּעוֹמֵד על דעתו הראשונה, שרצונו להסתלק מזכויותיו בנכסיה, בכל מקרה הועיל קניינו, ואין לו פירות ואינו יורשה.
שנינו במשנה, 'רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא אוֹכֵל פֵּירֵי פֵּירוֹת, עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם'. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵלּוּ הֵן 'פֵּירוֹת', וְאֵלּוּ הֵן 'פֵּירֵי פֵּירוֹת', ומבארת, הִכְנִיסָה לוֹ האשה קַרְקַע, וְעָשְׂתָה הקרקע פֵּירוֹת, הֲרֵי הֵן פֵּירוֹת. מָכַר את הַפֵּירוֹת וְלָקַח מֵהֶן קַרְקַע, וְעָשְׂתָה אותה קרקע שניה פֵּירוֹת, הֵן הֵן פֵּירֵי פֵּירוֹת.
שנינו במשנה, 'רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּתוֹרָה'. אָמַר רַב, הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שלא הועיל תנאו. פוסק הרי"ף, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – אין הלכה כרב, שפסק הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, דְּקַיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו לגבי הלכות תנאים, שאם התנה על דָּבָר שֶׁבְּמָמוֹן, תְּנָאוֹ קַיָּים, ואף כאן התנה על דבר שבממון, שלא יירש את נכסיה, והועיל תנאו.
